קרבת הבורר לאביו של אחד מהצדדים הובילה לביטול פסק הדין

לא לעתים קרובות יבטל בית המשפט פסק בוררות. הנטייה היא לעודד בעלי דין להביא את הסכסוכים ביניהם להכרעתו של בורר, ובכך להפחית מן העומס העצום, המוטל על כתפי בתי המשפט. ביטול סיטוני של פסקי בורר לא ישרת מטרה חשובה זו. ובכל זאת, לא יכול היה, שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ד"ר עמירם בנימיני, שלא לבטל פסק, שיצא תחת ידי הבורר, עו"ד עמיחי סגל.

בשנת 2005 נכרת זיכרון דברים, בין החברה "ארדן תעשיות בטון משוך בע"מ" לבין דן טמיר. למעשה הוא נועד להבטיח, שטמיר לא יתחרה עוד בארדן, בתחום הבטון המשוך. זיכרון הדברים נוסח על-ידי עו"ד עמיחי סגל, והוא שכלל בו גם תניית בוררות, שקבעה שהוא-עצמו ישמש בורר בין הצדדים, במקרה של מחלוקת. מחלוקת שכזו אכן נתגלעה, ולצדדים לא היה אלא לפנות אל סגל, על-מנת שיכריע בה.

מערכת יחסים מקבילה

לאחר בוררות בת שנתיים ימים, קבע הבורר-סגל, כי ארדן היא האחראית העיקרית לאי-קיומו של זיכרון הדברים, וחייב אותה לשלם לטמיר פיצויים בשיעור 170 אלף שקלים.

בבקשתה לביטולו של פסק הבורר, טענה ארדן (באמצעות עוה"ד רון דרור ואופיר מנצ'ל), כי עד לאחר סיום הליך הבוררות, היא לא ידעה כלל, כי אביו של טמיר הוא לקוח קבוע של הבורר. עוד היא טענה, כי לו הייתה יודעת על כך, לא הייתה מסכימה לקיים בפניו את הבוררות.

בתגובה שהגיש הבורר-סגל, הוא הבהיר, כי הוא אכן לא יידע את ארדן, בתחילת הליך הבוררות, אודות היכרותו עם אביו של טמיר, מאחר שהיה ברור לו שהם יודעים היטב שהוא מכיר את שני הצדדים ומשפחותיהם.

"היכרות קרובה של הבורר עם אחד הצדדים, מבלי שהצד השני יודע על כך ומסכים לכך, מהווה עילה לביטול פסק בורר", פתח בנימיני במושכלות יסוד. "חובת הגילוי המוטלת על בורר בנוגע לעניין אישי שיש לו בנושא הבוררות, או בדבר קשר אישי שיש לו עם אחד הצדדים, הינה רחבה ביותר. עליו לתת ביטוי להיכרות מוקדמת עם אחד הצדדים בשלב מוקדם ככל האפשר של הליך הבוררות", המשיך. בנוגע לכך הוא אזכר פסיקה, שלפיה על הבורר לעשות כן, במכתב או בפרוטוקול הבוררות, כבר בישיבת הבוררות הראשונה.

"אין להשלים עם מצב בו אדם הממלא תפקיד שיפוטי, יקיים, בעת שההליך תלוי ועומד, מערכת יחסים מקבילה עם מי מבעלי הדין", המשיך בנימיני ואזכר. הוא הסב את תשומת הלב לכך, שלא בכל מקרה, שבו מפר הבורר את חובת הגילוי האמורה, יחייב הדבר את פסילתו ואת ביטול פסקו. "אמת המידה לבחינת טענה זו הינה... קיומו של חשש ממש למשוא פנים", הוסיף.

בנימיני השתכנע, שכטענת בא-כוחו של טמיר, עו"ד עדן ענבר, נציג ארדן ידע גם ידע אודות זאת, שבשנות ה-80' ייצג סגל את אביו של טמיר. הוא דחה, כלא אמינה, את עדותו של טמיר, שלפיה אותו נציג של ארדן ידע גם על טיב הקשר, שבין הבורר לבין אביו של טמיר, בעת ניהולה של הבוררות. "העובדה שהמשיב התעקש להעלות את הטענה הלא-נכונה, כאילו דיווח הבורר לצדדים אודות הקשר שלו עם גיורא (אביו של טמיר - א'ט'), מעידה שטמיר מבין היטב את הבעייתיות הטמונה בקשר שבין הבורר לבין אביו", חיזק בנימיני את קביעתו. "הבעיה... נובעת מן הקשר ההדוק שבין הבורר לבין אבי-המשיב". בנימיני השתכנע שאין מדובר בקשר מקצועי גרידא, אלא ב"קשר אישי והדוק", שהיה אמור למנוע מסגל מלקבל עליו את הבוררות.

לפחות היה על הבורר-סגל לוודא, שארדן מודעת לטיבו ולמהותו של קשר זה, ולא רק לעצם ההיכרות שבינו לבין אביו של טמיר. "קשר כזה מעלה את החשש המסתבר, לקיומו של ניגוד עניינים או משוא פנים", קבע בנימיני. "החשש הוא שהבורר לא יוכל, ואולי גם לא ירצה, להשתחרר מתחושת אי-הנעימות שתיגרם לו במקרה שיהא עליו לפסוק נגד המשיב ולטובת המבקשת, בשל קשריו ההדוקים עם אבי המשיב", המשיך.

אליבא דבנימיני, היה על סגל לחשוף בפני ארדן את מלוא המידע בנוגע להיכרותו עם אביו של טמיר ולתת לה להחליט, על-פי שיקול-דעתה, האם לאור מידע זה היא עדיין מעוניינת למנותו לתפקיד הבורר. די היה לו בכך, שהבורר לא דיווח כנדרש, על-מנת להורות על ביטול פסק הבורר, מכוח העילה של קיומו של חשש ממשי למשוא פנים.

בנימיני ראה להבהיר, כי אין בדבריו כדי לרמוז על כך, שהבורר אכן הושפע מן היחסים המיוחדים, שבינו לבין אביו של טמיר. די היה לו בחשש מסתבר לקיומו של ניגוד עניינים, שלא גולה על-ידי הבורר, או לקיומו של משוא פנים.

בנימיני לא הסתפק בכך בדרכו לבטל את פסקו של סגל. הוא ביטלו גם לאור היותו נוגד את תקנת הציבור. הוא קבע, כי זיכרון הדברים, שנערך על-ידי עו"ד סגל ושנחתם בידי ארדן וטמיר, נועד למנוע מטמיר מלהתחרות בארדן בתחום הבטון המשוך. כך, המדובר ב"הסדר כובל", כהגדרת הדין: "הסדר הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם".

ניגוד אינטרסים

"הסדר שכזה, שלא קיבל היתר, מהווה עבירה פלילית", לא השאיר בנימיני מקום לספק. "אם אכן מדובר בהסדר כובל בלתי חוקי, הרי שבית המשפט, וגם בורר, לא יורה על אכיפתו אפילו קיים אחד הצדדים את חלקו בהסכם", המשיך.

הוא הוטרד במיוחד מכך שהבורר-עצמו היה מעורב, אישית, בעריכת ההסכם. "הבורר היה חייב להיות מודע לשאלת אי החוקיות האופפת את ההסכם בו דן", הוסיף בנימיני. "סוגיית אי-החוקיות יכול, ולעיתים אף צריך, שתועלה על ידי בית משפט, או על ידי בורר... אך כאשר הבורר הוא זה שערך את ההסכם החשוד כבלתי-חוקי, לא ניתן לצפות ממנו להעלות ביוזמתו סוגיה זו, או להתייחס אליה באובייקטיביות הנדרשת.... בורר הנדרש לדון בזכויות הנובעות מהסכם שהוא עצמו ערך, ואשר נחשד כבלתי-חוקי, נתון במצב של ניגוד אינטרסים: נטייתו תהא, באורח טבעי, לגונן על חוקיות ההסכם, או להתעלם ממנה, בניגוד לאינטרס הציבורי".

"לכן אסור היה לעו"ד סגל, לדעתי, לשמש כבורר במקרה זה... המצב שבו בורר, אשר ניסח הסכם הנראה על פניו כהסדר כובל בלתי חוקי, דן בזכויות הצדדים על-פיו - נוגד את תקנת הציבור", חרץ בנימיני, וביטל את פסק הבורר של עו"ד סגל. הוא הורה למנהל בתי המשפט לשקול העברתו של פסק הדין לבחינתו של הממונה על ההגבלים העסקיים (הפ"ב 1039/08).