סרגיי ברין ולארי פייג`, גוגל / צלם רויטרס
א.
קוראי המוסף הזה אולי שמו לב שלאחרונה הפכתי למין כתבנו לענייני מוקדי סכסוך ודכדוך. בשבועות האחרונים ראיתי מפעל שנסגר, מפעל שעומד להיסגר, אינתיפאדה במזרח ירושלים, קרבות בגבול סוריה, הפגנות ימין ושמאל ואם שכחתי משהו, זה רק סימן שלא היה שם רע מספיק. אני לא מתלונן, חלילה, אבל אין ספק שהדברים הותירו רושם על נפשי הזכה.
לפעמים כשאני חוזר הביתה מדוכדך ומסוכסך כמו המקומות שביקרתי בהם, אני חושב על הבודהא. עד גיל 29 המואר שנולד כנסיך לא ידע דבר מלבד תענוגות. כשעזב את ארמונו לראשונה, נחשף לדברים שעל קיומם לא שמע מעולם: חולי, זקנה, כאב, סבל, מוות, הארעיות של הכול. עולמו התהפך עליו והוא יצא לנדוד בארץ עד שהגיע להארה. אז נכון, נסיך מעולם לא הייתי, גיל 29 הוא כבר זיכרון עמום ואת הסבל ואת הכאב שבחיים אני מכיר מצוין - אחרי הכול, נולדתי בפתח תקווה.
כמו החבר בודהא, גם אני לא יכול שלא לחוש את מדקרות חרב המציאות בלבי. הוא ראה את הארעיות ואת חוסר הממשות, אבל אני רואה את הרנדומליות ואת הנסיבתיות - כל הדברים שלא קשורים אליך ולא תלויים בך, אבל מעצבים יותר מכול את עולמך ואת תפיסת עולמך: איפה נולדת ולמי, מפגשים אקראיים, תנודות בשוק השלם-את-החסר העולמי, חילופי גברי בצמרת וכו'.
אני האחרון שימעיט בערך הבחירה החופשית והאחריות האישית, אבל הראשונה לא ניתנה לכולם והשנייה ממילא תלויה בראשונה. לא עמוק במיוחד, נכון, אבל אתם יודעים: אומרים שאפשר לטבוע גם בשלולית של חמישה סנטימטרים.
ב.
לדברים יש אפקט מצטבר ולפעמים הם מתפרצים. בתחילת השבוע חזרתי ממפעל המגנזיום של כיל בסדום ולבי כבד. מאות פועלים, אנשים כמוכם וכמוני, עומדים לאבד את עבודתם ואלטרנטיבה אין. מפעלים בנגב קורסים כקוביות דומינו - פעם בגלל שכר עבודה זול יותר במקום אחר, פעם בגלל תנודות בשווקים ופעם בגלל מאבקים פוליטיים.
בתיבת הדואר חיכה לי "גלובס" ובשער העיתון ראיון עם לארי פייג', מייסד ומנכ"ל גוגל, שדיבר גם על שוק העבודה העתידי. "אין טעם בבזבוז זמן בניסיונות להחיות מקומות עבודה שהטכנולוגיה מייתרת", אמר והוסיף: "הרעיון שכולם צריכים להזיע כמו עבדים כדי לעשות משהו בצורה לא יעילה רק כדי לשמור על מקום העבודה שלהם לא נשמע לי הגיוני... 9 מכל 10 עובדים לא ירצו להמשיך לעבוד כפי שהם עובדים היום".
אני מקווה שפייג' התכוון לטוב, אבל הפער בין מה שראיתי בצהריים למה שקראתי בערב פשוט פוצץ לי את הראש. זה שאתה גאון ועשיר לא נותן לך את הזכות לקרוא לאנשים עובדים "עבדים" שעושים דברים "בצורה בלתי יעילה" רק בשביל המטרה הבזויה לטעמך של "לשמור על מקום עבודתם". איזו אטימות לב. אנשים נאבקים כדי לשמור על מטה לחמם ובא אדם שאומר "אין טעם", שמדובר ב"בזבוז זמן".
ומה חושב לו פייג', במקום ה-19 בעשירי העולם עם הון של 31 מיליארד דולר, כשהוא אומר שתשעה מתוך עשרה עובדים "לא ירצו להמשיך לעבוד כמו שהם עובדים היום"? "ירצו"?
כמה מהאנשים, ויש מאות מיליונים כאלה בעולם, באמת בחרו במקום עבודתם? הוא חושב שכל המיליונים האלה התלבטו אם להיות פועל או סמנכ"ל בגוגל ובסוף העדיפו את פס הייצור או המכרה? ובכלל, מאיפה מגיעים כל הדברים שמאפשרים לפייג' לחיות כסולטן? כל המחשבים והטלפונים והכבישים והאוכל והבגדים שלך, מאיפה באים? מאנשים כאלה. כולם עבדים בשבילך? בקיצור, הביא לי את הג'ננה.
ג.
את מחשבותיי שיתפתי, כמקובל, ברשתות החברתיות. אחרי הכול, מה הטעם לחשוב אם לא מקבלים איזה לייק? לא להפתעתי, היו לא מעט אנשים שטענו שמה אני רוצה, הבן-אדם בגדול צודק, את הקידמה אין לעצור, טוב שמכונות יחליפו את האדם ויפנו לו זמן לדברים נחמדים יותר מעבודה, שבעצם אני הוא זה שדן אותם לעוד שנים של עבודות דחק, שאני לודיסט אנטי-קידמה וכד'. אני נגד קידמה? אני? הרי קידמה היא שמי השני ותמונה שלי מופיעה במילון וובסטר תחת הערך פרוגרס.
הנה, לא מזמן רכשתי קרש חיתוך למטבח שמתקפל והופך ליעה, דבר שמקל מאוד על פינוי קליפות ופירורים. איך אפשר לטעון שאני נגד קידמה? המכשיר הגאוני הזה אכן חסך לי כשלוש דקות בשבוע. חשבתי למלא אותן בהתנדבות למען יתומי איידס באפריקה, אבל בסוף החלטתי ללכת על עוד כמה דקות של בהייה מהמרפסת, כי אתם יודעים איך אומרים: עניי עירך קודמים.
אחד מחבריי התריס מולי משהו כמו: "חם היום, אולי תדליק מזגן?". "הדלקתי". "סוף הסיפור. זוהי קידמה טכנולוגית - פעם היו צריכים ארבעה אנשים שינפנפו עליך במניפות או בעלי דקל, היום לוחצים על כפתור". עלית בדיוק על ליבת בעיית הקידמה, אמרתי לו. בשביל לענות בפירוט אפתח סעיף חדש.
ד.
זו כל התורה כולה על רגל אחת: כל אחד חושב כמו חבר שלי. כל אחד מאיתנו רואה את עצמו כזה שמנופפים עליו כשחם, לא כמי שמנופף על אחרים שחם להם. כל אחד חושב שהוא אדון. אבל אלה שמנופפים עליהם הם מיעוט שבמיעוט. מה אתה חושב שהלכו לעשות אותם ארבעה מנופפים כשהומצא המזגן? הכי סביר שהם פשוט עברו לעבוד במפעל המזגנים.
קידמה היא דבר נהדר. בסופו של דבר היא טובה לכל המין האנושי, אין ספק, אבל רוב הזמן היא נהדרת בעיקר למי שיכול להרשות לעצמו. השאר ממשיכים לעבוד קשה מדי בשביל מעט מדי.
בכל פעם שמדברים איתי על רובוט או על מכונה שיוכלו להחליף עשרה עובדים ולעשות את עבודתם מהר יותר ומדויק יותר אני עונה: זה באמת מאוד יפה, אבל אני מוכן להתערב על ידי הימנית שעל כל אלף שעות שהושקעו בחשיבה, תכנון ופיתוח של אותה מכונה, לא הושקעו אפילו עשר דקות בחשיבה ותכנון על מה לעשות עם אותם עשרה מפוטרים, קורבנות הקידמה. זו הבעיה. "הקשר בין עוני לבין קידמה הוא החידה הגדולה של זמננו", כתב הכלכלן האמריקאי הנרי ג'ורג' בספרו "קידמה ועוני" שיצא בשנת 1879. 135 שנה עברו והחידה רחוקה מלהיפתר. מי יודע אם תיפתר אי פעם.
מאיפה זה בא? מאיתנו. כולנו בני אדם. כל אחד נמצא במרכז העולם שלו. זה לא שכל אחד רואה רק מה שהוא רוצה לראות - זה שכל אחד יכול לראות רק דרך העיניים שלו. אמת אוניברסלית היא שהשבע לא יבין את הרעב. הוא לא יכול. לא כי הוא רשע. כי זה מה שהוא. המקסימום שהוא יכול לספק זו אמפתיה. לצערי, זה מספיק רק לעיתים רחוקות.
ה.
הוכחה קצת יותר משעשעת לטענה הנ"ל מצאתי בשבוע שעבר בסקר שפרסמה גוגל ישראל (שוב גוגל) ובדק כמה חשוב האינטרנט לאנשים. מתברר שמאוד: 84% מהנשים יוותרו על סקס בשביל אינטרנט, 59% מהגברים אמרו שיוותרו על אימא שלהם לשנה (!), 67% היו מוותרים על האפשרות לדבר וכ-40% מוכנים לוותר על האפשרות לשמוע. ילדים, משפחה, סקס - הכול תמורת חיבור לרשת.
עכשיו שימו לב: אף שכל-כך הרבה היו מוכנים לוותר על כל-כך הרבה, רק 12% מהנשאלים חשבו שבן או בת זוגם היו מוותרים עליהם לשבוע תמורת גלישה באינטרנט. אז הנה לכם ההוכחה הניצחת: כל אחד חושב שהוא במרכז העולם, שאין לו תחליף. אף אחד לא חושב שהוא כמו כולם. אף אחד לא יכול לראות את עצמו מבחוץ, לחשוב על עצמו כמו שהוא חושב על אחרים. לא בגלל שהוא אגוצנטרי, בגלל שככה אנחנו.
אבל האמת היא שכולנו כמו כולם. קשה לקבל את זה, אני יודע. אבל ברגע שמצליחים, מגיעים להארה קטנה. חישבו על זה ככה: אם כולנו כמו כולם, אז כל אחד מאיתנו הוא בודהא. ההארה מחכה, צריך רק לפקוח עיניים. גם אתה, פייג'.
האם פייג' חושב שכל המיליונים התלבטו אם להיות פועל או סמנכ"ל בגוגל ובסוף העדיפו את פס הייצור?