דר' קרני פרלמן ופרופ’ דפנה ברק–ארז / צילום: אמיר מאירי
כל מי שמצוי במשפט הישראלי מכיר את נטייתם של שופטי ישראל לנסות ולהביא את בעלי הדין לכלל הסדר פשרה, שייתר את הצורך להתדיין בפניהם, את הליכי המהו"ת והגישור, את סמכות בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה (סעיף 79א') וכו'. יש בינינו כאלה שאוהדים יותר את הגישה האמורה, ויש כאלה שפחות.
אלא שמרביתנו כלל לא יודעים כי מאחורי הנטייה להביא את בעלי הדין לכלל הסדר מוסכם, מסתתרת פילוסופיה שלמה. גישת עולם.
בדברי ההקדמה לספרה של ד"ר קרני פרלמן - "יישוב סכסוכים - משפט שיתופי וטיפולי" - גורסת שופטת בית המשפט העליון, פרופ' דפנה ברק-ארז, כי השאלה אם יש מקום לשימוש בדרכים חלופיות ליישוב סכסוכים במשפט כבר אינה שאלה פתוחה. לדידה, מדובר בהתפתחות שהפכה למציאות קיימת, המעלה תרומה חשובה למערכת המשפט ולחברה בכללותה. ברק-ארז צופה כי חשיבותן של דרכים חלופיות אלה צפויה רק לעלות.
מרבית עורכי הדין בישראל רואים את עצמם כ"עורך דין גלדיאטור". כזה שתפקידו לראות רק את טובת לקוחו לנגד עיניו, תוך התעלמות מוחלטת מאינטרסים אחרים. עורך הדין יעשה את כל שבידו על-מנת שהלקוח יהיה מרוצה. המחיר שאחרים ישלמו בדרך אינו חשוב לו.
"ייצוגו הסמלי של הליך השפיטה הקלאסי נעשה באמצעות דמותה של אלת הצדק תמיס, אשר באמנות מתוארת על-פי רוב כאישה עם כסות לעיניה והמחזיקה בידה האחת מאזניים ובידה האחרת חרב", מציגה המחברת, באורח ציורי, את מה שכולנו רגילים אליו.
"החרב מסמלת את הכוח ואת היכולת להוציא אל הפועל החלטות שיפוטיות בלא פשרות", היא ממשיכה, "המאזניים מייצגים את ערך השקילה ההוגנת של טיעוני הצדדים וזכויותיהם. כיסוי העיניים של אלת הצדק נועד להדגיש את הניטרליות השיפוטית ואת היעדר משוא-הפנים של השופט כלפי הצדדים המופיעים לפניו".
בספר מוצג דגם חדש, מודרני יותר, של עורך דין ושל שיטת יישוב סכסוכים. כזה אשר לצד חובת הנאמנות של עורך הדין כלפי לקוחו ולצד חובתו לייצג את עניינו של הלקוח על-מנת להשיג עבורו את התוצאה הטובה ביותר האפשרית, יתור אחר דרך שאינה בהכרח בשדה התחרותי. דרך שבאמצעותה הוא ייתן מענה מלא לצורכי לקוחו ולרצונותיו, בלי לפגוע באחר. זוהי הגישה השיתופית בה עוסק הספר.
על-פי המחברת, המתבססת על פרדיגמה מקצועית מוכרת בעולם התופסת אט-אט אחיזה גם במחוזותינו, הליכה בתלם האמור תוביל, בין היתר, להגברת שביעות-הרצון ולאושר מקצועי; היא תשפר את איכות עבודתו של עורך הדין ותרים תרומה ללקוח ולהצלחה מקצועית; היא גם תרחיב את אפשרויות התעסוקה לעורכי דין, תתרום למימוש חובותיו האתיות של עורך הדין כלפי החברה ותשפר את תדמית המקצוע.
בספר סוקרת פרלמן את כל הסובב סביב המשפט השיתופי והטיפולי, מן המסד ועד הטפחות. לצד התייחסות אל הפרקטיקה ואל הדרכים להטמעת הפרדיגמה במשפט הישראלי, היא סוקרת גם את הפילוסופיה העומדת בבסיסה. כך קל יותר לקורא להבין במה דברים אמורים. כך קל לו יותר "להתחבר" לגישה החדשנית, "המוזרה", שאינה מוכרת לו. בדרך זו יוכלו שופטים ועורכי דין, הרגילים לשיטה האדברסרית-הלוחמנית - שיטת ייקוב הדין את ההר - לפתוח את עצמם לגישה חדשה, טובה יותר לעולם.
המחברת פותחת בהסבר למונחים רלבנטיים שונים, לרבות "הגישה האדברסרית", "הייצוג הנלהב", "הגישה השיתופית" ועוד. היא מתייחסת לכך שבעיות שונות - ובהן בעיית העומס המוטל על בתי המשפט והסחבת בטיפול בתיקים הנובעת ממנו - מובילות לכך שבעלי דין אינם מצליחים להשיג צדק, בוודאי לא במהירות הרצויה.
לצד הבעיות הקשות של מערכת בתי המשפט בישראל, מציגה המחברת את רעיונותיה המרכזיים של תנועת יישוב סכסוכים הולם. תנועה זו התפתחה כתנועה רעיונית ומעשית כאחת, והיא באה כיום לידי ביטוי מקיף בשיטת המשפט בארה"ב ובמדינות נוספות שבהן נוהגת שיטת המשפט האנגלו-אמריקאית, וכן בישראל.
לפי הספר, תנועה זו מעודדת את פיתוחו של מגוון הליכים לניהול סכסוכים ויישובם, הליכים אשר יהיו מיועדים לטפל בשלל סוגים של סכסוכים ולהתאים להם מענה. הליך הגישור המוכר, למשל, הוא רק אחד מני סוגים רבים של הליכים מוצעים. בספר נדונים סוגים רבים נוספים, אשר לדעת המחברת, מן הראוי להביאם תחת כנפיו של "בית משפט מרובה דלתות".
פרלמן מספרת לקורא כי לצד תנועת יישוב סכסוכים הולם, התפתחה בעשרות השנים האחרונות תנועה מעשית חדשה, היא תורת המשפט הטיפולי. זו מציעה לעסוק בהשפעת המשפט על הרווחה הפסיכולוגית של הפרט. היא רואה במשפט כוח חברתי, שיש לו תוצאות טיפוליות. תוצאות חיוביות, בונות ומשקמות, אך גם תוצאות אנטי-טיפוליות, שהן תוצאות רגשיות שליליות, מחלישות ופוגעניות.
ומן הפילוסופיה והפסיכולוגיה אל המעשה. תורת המשפט הטיפולי מציעה להמיר את השפיטה האדברסרית והפורמליסטית בגישה שיתופית, המבוססת על אוריינטציה קישורית והתמקדות בפתרון בעיות פרגמטי. היא אף סייעה בהענקת תשתית רעיונית וכלים מעשיים להתנהלותם של בתי משפט מיוחדים, הפועלים להשגת מטרות שיקומיות, חינוכיות וטיפוליות - "בתי משפט פותרי בעיות".
"הוגי התורה רואים בשופטים סוכנים טיפוליים", כך בספר. "עורכי הדין נתפסים גם הם כסוכנים טיפוליים".
פרלמן סוקרת בספרה שינויי חקיקה ושינויים מערכתיים, שנעשו בישראל לקידום עקרונות הגישה השיתופית והטיפולית של יישוב סכסוכים. היא עוסקת בהליך הגישור, שתפס אחיזה במחוזותינו, בהליך המהו"ת ובמחלקות לניתוב תיקים, שהוקמו ברוב בתי המשפט והמהווים מעין "פקיד חכם", המודל של בית משפט מרובה דלתות. היא סוקרת גם את הסדרי ההתדיינות בסכסוכי משפחה, המשקפים את רעיונות תנועת יישוב סכסוכים הולם וקליטתם במערכת המשפט הישראלית.
בספר קיים שער שלם הסוקר את מגוון ההליכים לניהול וליישוב סכסוכים, הכלול ב"מודל ריבוי האפשרויות" - הליכים חלופיים לשפיטה לשם ניהול סכסוכים ויישובם - שמטרתו להצביע על ביטוי נוסף לשינוי הפרדיגמה במשפט בעקבות היחלשות כוחה של הגישה האדברסרית ועליית מעמדה של הגישה השיתופית: בוררות, גישור, גיש-בור/ בור-גיש, הליך הערכה מקדמית נייטרלית, גירושים/משפט בשיתוף-פעולה, הליך בניית הסכמות, משא-ומתן, הליך ועידת הסדר (גישור שיפוטי), הליכים מקוונים, הליכי צדק מאחה ובתי משפט פותרי בעיות.
המחברת אינה מתחמקת גם מהבעיות שעלולות להתעורר משילובם של ההליכים השיתופיים והטיפוליים במערכת המשפט. בין היתר היא מתייחסת לכך ש"תפקידו של השופט בן-זמננו... הוא רבגוני, ולא אחת תכניו סותרים זה את זה".
היא מספרת כי מחקר של הרשות השופטת משנת 2013 העלה כי רק כ-15 אחוזים מכלל תיקי בתי המשפט מסתיימים בפסק דין, שניתן לאור המחלוקת. "תופעת המשפט הנמוג נוכחת אפוא בבירור בבית המשפט הישראלי", היא מסיקה. לדבריה, סיום התיק בהסדר פשרה רווח יותר מסיומו בדרך של הכרעה בפשרה.
"מי ייתן והגישה השיתופית תסייע לבירור סכסוכים איכותי ויעיל במדינתנו, במישור המשפטי והחברתי, וכי דרך זו תאומץ על-ידי החברה האנושית בכלל, ונדע שלום", מסכמת פרלמן את ספרה. לכך לא נותר אלא להוסיף "אמן כן יהי רצון".
קרני פרלמן - יישוב סכסוכים משפט שיתופי וטיפולי - בורסי הוצאה לאור של ספרי משפט - 537 עמודים.