1. תפקיד יו"ר הוועדה למינוי דירקטורים בתאגידים בנקאיים לא אמור להיות סידור עבודה עבור חברים בוגרים ומכובדים. מי שמסיימת את התפקיד, אילה פרוקצ'יה, לא כיוונה דווקא לחברים מה"ג'מעה", אבל איכשהו זה יצא ככה. כדי שזה יהיה אחרת, משה גל צריך להתנהג אחרת.
2. "בנק ללא גרעין שליטה" הוא מונח משפטי מניפולטיבי שנועד לשמר את שליטת בנק ישראל, משרד המשפטים, האוצר והמנהלים שבאים מקרבם. ללאומי ולדיסקונט אין 'גרעין' קטן, 20%, שבאמצעותו מוחזקת השליטה. לבנקים האלה, לדקסיה ובעתיד אולי גם לאגוד, יש בעלי שליטה גדולים, ענקיים, חזקים. לא גרעין אלא כל הפרי. מיליוני בעלי מניות המאוחדים תחת המונח "ציבור" הם שרי אריסון והצדיק בינו של לאומי ודיסקונט. החובה שלך היא אליהם. האינטרס שלך הוא שהדירקטורים ישביחו וישמרו את הנכס עבור בעליו, לא עבור מנהליו.
3. העדפה של בכירים לשעבר באוצר ובנק ישראל - זה אולי נשמע נחמד ומבטיח. עובדה: הם שם, היו, נשארו וקודמתך ניסתה להמשיך את המגמה ולמנות את יורם טורבוביץ' וירום אריאב. את השרשרת ארוכת השנים הזו (משה זנבר, עמנואל שרון, מאיר חת, איתן רף, גליה מאור, עמירם סיון, אלי יונס, יאיר סרוסי, דוד ברודט, יוסי בכר ועוד) צריך להפסיק.
הם אכן אנשים ראויים, בעלי ניסיון בניהול מערכות גדולות. מדובר ביוצא המגזר הציבורי, שלאורך הקריירה שלהם בשלטון הזיזו מאות מיליארדים בלי לראות את "הלבן בעיניים" של מי שמימן את הכסף, הציבור. הם גם מעולם לא לקחו ולא נדרשו לקחת אחריות על מעשים לא אחראיים, לא ראויים, רשלנות, כניעה פוליטית וחפיפניקיות. חוסר לקיחת אחריות הוא עניין מסוכן.
4. "כסף של אנשים אחרים ומה הבנקאים עושים איתו". זה שם ספרו של לואיס ברנדייס (1856-1941), המשפטן היהודי האמריקאי הנערץ שכיהן כשופט בבית משפט העליון בארה"ב. שני החוקרים הבולטים של שווקים פיננסיים וממשל תאגידי שלאחר משבר 2007 ענת אדמתי ומרטין הלוויג, בספרם "בגדי הבנקאים החדשים" ("קוראים, הוצאת ספרים") מצטטים את ברנדייס ומדגישים כי "הסיכונים שהבנקאים לקחו השפיעו לא רק עליהם אלא גם על האנשים האחרים שבכספם הם עשו שימוש, ועל רבים נוספים". עם זאת, "האנשים האחרים" לא יכולים להשמיע את קולם בכל הנוגע להחלטות הבנקאים ולעיתים קרובות גם לא בנוגע להחלטת קובעי המדיניות". אז עם כל הכבוד - כשזה יבוא אליך תבחר את אלה שמכירים ומכבדים את "האנשים האחרים" שהכסף שלהם.
5. זיקה. עוד מושג חמקמק, במכוון. שים לב: זה מלכוד. יש כאלה שיש להם זיקה אדירה לבנק אבל המנהלים אוהבים אותם - אז הם לא מתנגדים להם, ויש כאלה שהזיקה שלהם כל כך קלושה אם בכלל קיימת - אבל אותם המנהלים והדירקטורים מרחיקים. זה לא סתם.
6. הוועדה. בוועדה יש שלושה חברים נבחרים ועוד שני דירקטורים, דח"צים, בבנק שהוועדה דנה בעניינו. שים לב השניים האלה הם לא "בסך הכל מיעוט" כמו שהוועדה, הבנקים, המנהלים ובנק ישראל אוהבים לומר/ לתרץ. הם שליחים מיומנים ונבחרים של המנהלים שוחרי השקט ושל הדירקטורים שרק רוצים בחירה חלקה בשלוש קדנציות רצופות ושקטות, אחריהן יוכלו לעבור לבנק הבא, לעוד שלוש קדנציות. ואז אולי גם לחזור לבנק הראשון כי שם מכירים אותם ואת מזגם הנינוח. זה החוק - אבל אל תיתן להם להסית אותך מהעובדה שאתה הנציג העליון של בעלי השליטה האמתיים: הציבור.
7. שקיפות.
א. שים לב לדוח מבקר המדינה מדצמבר 2013 שמצא ליקויים משמעותיים בתיעוד הליכי המיון והבחירה ותוקף את התירוצים שניתנו לו: "לא קיבלנו את עמדת הוועדה כי רישום תמציתי של הנימוקים למיון המועמדים בשלב הראשוני ובשלב צמצום הרשימה.. היה בו כדי לפגוע פגיעה של ממש ביעילות התהליך".
ב. אין אפילו תיעוד, בטח לא שקיפות ציבורית, לגבי המפגשים בין יו"ר הוועדה לנגידת בנק ישראל, ליו"ר רשות ניירות ערך, ולמפגשים, אם מתקיימים, עם מנהלי הבנקים הנידונים.
ג. עומדת וממתינה עתירה מנהלית של ד"ר אילן מעוז לקבלת מידע מתועד ולו רק על ענייניו שלו. מדוע נחסם על ידי הוועדה גם ללאומי וגם לדיסקונט. מעוז תוהה איך קרה שמתוך 200 עמודי פרוטוקול שנמסרו לו, כ-98% הושחרו על ידי יו"ר הוועדה הקודמת.
8. "התרשמות". באחד המכתבים ששלחה הוועדה לעו"ד אביב מוזס, שמייצג את ד"ר מעוז, הוסברו (בציניות?) הליכי המיון והבחירה של הוועדה: "התהליך נעשה ללא נוסחאות מתמטיות אלא בדרך של הערכה והתרשמות מכלל הנתונים הנמצאים בפני הוועדה". בקיצור מי "בא לי" ומי "לא בא לי".