מתוך האודים העשנים שהותירה קריסת "בטר פלייס" בראשית העשור, צמחו בשנים האחרונות כמה דברים חיוביים. כוח האדם ההנדסי והשיווקי, שהוכשר בבטר פלייס, הופך בשנים האחרונות את ישראל למעצמה טכנולוגית של "רכב חכם" והחזון שהובילה החברה של שי אגסי תרם לא מעט - אם כי באיחור של כמה שנים - להיסטריית הרכב החשמלי שאנחנו רואים כיום בעולם. אפילו דגמי רכב, שתוכננו כחלק מ"ההייפ" של אותו פרויקט, זוכים כיום לעדנה מחודשת.
קחו, למשל, את רנו זואי, שתוכננה בתחילת העשור בעקבות ההתלהבות של קרלוס גוהן, נשיא רנו-ניסאן, מפרוייקט בטר פלייס. הזואי הושקה ב-2013 ועד שנת 2016 היא הייתה כישלון מסחרי עם מכירות של פחות מ-60 אלף יחידות, שספק, אם כיסו את עלויות הפיתוח. אבל למרות הלחץ "להרוג את הפרויקט", התעקשו בהנהגת רנו לשמור אותו חי.
ב-2017, לאחר הגדלת הסוללה וטווח הנסיעה ובמקביל לטירוף הרכב החשמלי, זינקו המכירות. לפני מספר חודשים נמכרה כבר הזואי ה-100 אלף. גם ה"אמברגו" רב השנים על ייצואה לישראל הוסר, בעיקר בשל ביקושים מסחריים לפרויקטים של רכב שיתופי עירוני, וכעת מתחילה היבואנית לשווק את המכונית ללקוחות פרטיים עם תמחור אגרסיבי, לפחות יחסית לעבר, של כ-125 אלף שקל.
החידוש: מערכת הנעה משודרגת
אז מה מציעה החשמלית הפרקטית הזולה בישראל? חיצונית, העדכון האחרון הוסיף פנסים ופגושים חדשים בעיצוב של "פרצוף חתול" עם חרטום-סמל במרכז שמשני צדדיו "שפם" שמורכב מפנסים רוחביים ומלוכסנים. נותרו כמה גימיקים, שהיו פופולריים בתחילת העשור, כמו ידיות סמויות בדלתות מאחור, והמכונית גם גבוהה יותר מהמקובל בפלח הסופר-מיני. אבל בסך הכול העיצוב עגלגל, חביב ועדיין נראה עדכני.
גם תא הנוסעים עודכן בשנה שעברה. אבל למרות שהוא נראה טוב יותר מאשר בזואי הקודמת, הוא חושף את גילו הדי-מתקדם של הרכב. לוח המחוונים הדיגיטלי הצבעוני עושה את העבודה ומערכת המולטימדיה מקבילה לזו של הקליאו ושות'. תא הרכב עטוף בדיפוני פלסטיק קשיחים, המערכות המשניות מותקנות על בליטה מגושמת בחלקו העליון של הקונסול ומתגי המזגן, ופתחי האוורור העגולים ובקרי השליטה של מערכת הקול לקוחים מדגמי הדור הקודם של רנו.
מרחב הפנים סביר במונחים של מכונית סופר מיני. למרות הגדלת הקיבולת של הסוללה, תא המטען עמוק ושימושי. מושב הנהג והנוסע לצידו עדיין לא ניתנים לכיוונון לגובה וזו מגבלה לבעלי מידות שחורגות מהממוצע. במפרט המעודכן יש מערכות התרעה פאסיביות וגם סיוע בהיגוי, אבל בלימה אוטונומית או בקרת שיוט חכמה אינן כלולות.
החידוש המרכזי במודל 2018 הוא מערכת הנעה משודרגת שכוללת את המנוע החזק יותר של רנו עם 107 כ"ס (באירופה קיימת גרסת 90 כ"ס) וסוללה בהספק מוגדל של כ-40 קילוואט עם טווח מוצהר של עד כ-306 קילומטרים בין טעינות על פי מבחני ה- WLTP . כמקובל בז'אנר, מילת המפתח בטווח היא "עד": הטווח האפקטיבי משתנה ברמה של עשרות אחוזים בהתאם לסגנון הנהיגה, מהירות הנהיגה, מצב התכנות, תוואי הכביש ואפילו הטמפרטורות בחוץ.
בסוף שבוע חורפי, ללא הפעלת מזגן, ותוך שימוש ממושך במצב "אקו" לא התקשנו לצלוח מעל 150 קילומטרים של מסלולים עירוניים ובין עירוניים הררים ודי מפרכים מבלי להתחבר לעמדת טעינה, כאשר המחשב הצביע על טווח של עוד כ-100 קילומטר על לטעינה. מצב ה"אקו" האמור תורם לחיסכון ומבצע מיחזור נמרץ של אנרגיה קינטית בירידות לטובת הגדלת הטווח, אבל כובל את המנוע אלקטרונית ומניב תגובת דוושה עצלה וסירוב להעפיל למהירויות גבוהות. המצב הרגיל נמרץ הרבה יותר ומאפשר לבצע עקיפות בטוחות ולזנק במרץ מהרמזור.
בעיקר למי שגר ועובד בעיר
כמקובל בז'אנר, התאוצה וצבירת המהירות לינארית ונטולת ריגוש. קל מאוד להתמכר לחוויה של נסיעה ללא טרטור של מנוע בנזין, אם כי גם המנוע החשמלי משמיע זימזום עמום שמהדהד לעיתים בחלל התא ויש גם לא מעט רעשי רוח וצמיגים.
נוחות הנסיעה בעיר שופרה משמעותית לעומת הדגם היוצא וכך גם תחושת ההיגוי, שזכתה לתוספת משקל אם כי לא בהכרח לחדות. הסוללה הממוקמת ברצפה תורמת להורדת מרכז הכובד וליציבות בפניות, אבל עדיין מורגשות מעט יותר נטיות צד בפניות הדוקות מהמקובל.
ב-125 אלף שקל, לא כולל "קופסת קיר" להטענה ביתית, שעולה עוד כ-6,000 שקל, זו כיום המכונית החשמלית הנגישה ביותר בשוק כרגע, ובעתיד הנראה לעין, והיא מגובה באחריות די מקיפה (8 שנים או 160 אלף קילומטר) על הסוללה. בהנחה שמחירי האנרגיה יזנקו, וזה כמעט בלתי נמנע, ובהתחשב בכך שהחשמליות העממיות המתחרות יעלו בממוצע כ-30 אלף שקל יותר, אפשר לצפות לחדירה אינטנסיבית של המכונית הזו לקהל "ירוק" ומוטה חיסכון, שרוב נסיעותיו עירוניות. אבל בהעדר רשת טעינה ציבורית ראויה, הזואי היא עדיין לא פיתרון רב תכליתי למי שמרבה במנסיעות בין עירוניות ארוכות. לפחות עד שיופיע הדור החדש לגמרי של המכונית בסוף 2019 עם טווח של כ-400 קילומטר.