החטאים של התקשורת - הכול מפוזיציה / אילוסטרציה: אפרת לוי, גלובס
לאחרונה הוגש כתב האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בתיקי 1000, 2000 ו-4000. שני האחרונים נוגעים ישירות לכלי תקשורת מרכזיים בישראל ולאופן שבו ניסו בעליהם - משפחת אלוביץ', כשהיו בעלי האתר "וואלה" ונוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" - להשתמש בהם כדי לשרת את אינטרסים כלכליים.
יש להניח כי המשפט יואר בזרקור תקשורתי חזק ויחשוף את ההתנהלות הקלוקלת של גופי התקשורת מול פוליטיקאים, אולם לא תהיה זאת הפעם הראשונה שבה הציבור ייחשף לדברים. כבר חודשים ארוכים דולפים פרוטוקולים מחדרי החקירות ומציגים תמונה מפחידה על האופן שבו פעלו בעלי גופי התקשורת: כמה בקלות הצליחו להטות את הסיקור, ובאיזו נחישות פעלו כדי להחדיר "אנשי שלומנו" לכל כלי תקשורת אפשרי.
בלי קשר לשאלה האם בית משפט יפסוק בסוף כי מדובר במעשים פליליים, ההתנהלות מאחורי הקלעים, כפי שנחשפה בחקירות, אינה עומדת בשום סטנדרט של תקשורת פתוחה, משוחררת ועצמאית. איך השפיע עד עתה מה שנחשף בפרשות על התנהלות כלי התקשורת, על האופן שבו תפעל בעתיד והאם היא הפנימה את הלקח?
איך זה קרה: "התקשורת נתונה לסחיטה אדירה"
"תמיד הייתה התערבות בתקשורת וניסיונות להשפיע עליה", אומר יובל קרניאל, מומחה למשפט ותקשורת, "אבל בעבר היכולת לעמוד בזה הייתה יותר גבוהה. סיפורי 2000 ו-4000 צמחו על קרקע פורייה, כי כלי התקשורת נחלשו. האינטרנט והרשתות החברתיות הכניסו את התקשורת למצוקה כלכלית ושמטו את המונופול על המידע. עוד לפני הפרשות, האמון, העוצמה והמקצועיות של התקשורת ירדו - ובצדק. בתקשורת הבינו שבסיס הקיום הכלכלי כבר אינו מובטח על ידי עבודה מקצועית ושהקוראים לא יפרנסו אותם. לכן הם צריכים להסתמך על בעל הון או על רגולטורים. ולכן נתונים לסחיטה אדירה. בעלי כלי התקשורת מרגישים שהם יכולים לסחור בהם".
לטענתו, "הציבור איבד אמון בתקשורת עוד הרבה לפני התפוצצות הפרשות. "הציבור לא עיוור לזה שהתקשורת לא משרתת אותו, בארץ זה קרה באופן בוטה בכניסת 'ישראל היום', כשהבינו שזה כלי תעמולה שייצר מיליארדר מאמריקה לטובת אינטרסים פוליטיים. הפרשות הללו מגדילות את הפגיעה באמון. הציבור אומר 'מאין יבוא עזרי? מי הכלי שאפשר לסמוך עליו?' כזה שלא נסחט או מהווה כלי תעמולה בידי פוליטיקאי או טייקון".
קרניאל סבור שקשה לקוות שרק אתיקה מקצועית של עורכים, עיתונאים ומו"לים תוכל לעמוד מול ניסיונות ההשפעה, "לכן החקירה המשפטית וכתבי האישום מסרטטים גבול שתקשורת היא גם מצרך ציבורי, שהחברה צריכה להגן על התקשורת מפני העסקאות האפלות באמצעות הפללה של ההתערבויות האלה. העניין המשפטי הוא קו ההגנה האחרון. במציאות שבה התקשורת חזקה יותר".
חשיפת הניסיונות להתערב בתקשורת לא נפלו כרעם בהיר על חלק מאנשי התקשורת. העוצמה היא שהפתיעה.
"העיתונאים אף פעם לא היו סקטור נאיבי, אבל זה תלש מסך", אומר אחד הבכירים. "אני מניח שבגופים שמוזכרים בחקירה לא הופתעו שנתניהו בוחש, אבל ברזולציות כאלו ובחוצפה כזאת - זה לא היה נהיר, ובמובן הזה הציטוטים גרמו לעיתונאים להתבגר ביחס לעצמם וכלפי המו"לים המעסיקים".
לדבריו, כתוצאה מהחשיפות התרחשו שתי תופעות הפוכות: מצד אחד סניטציה של כל הזוהמה שהייתה בפנים הרבה שנים ויצאה לאור השמש. מצד שני, החשיפה של האינסטלציה פוגעת במהות - בכלי התקשורת עצמם. "מה שנותר אצל הציבור הרחב זה סוג של כהות. הציטוטים של 'מה נוני אומר' ו'מה ביבי עונה' - האוזניים של הציבור נאטמו. באיזה שלב איבדנו את הקהל. הדברים שתפסו היו בדרך כלל ציוריים. בסוף מה שזוכרים מהציטוטים על שרה זה הסיפור של הפתיתים. זה תפס ולא דברים מהותיים, כי יש בזה משהו ציורי מקומי ואנושי. סיפור הפתיתים ממחיש איזו כהות הייתה פה".
הפרשות: "עיתונאים יודעים שזה קצה הקרחון"
העיתונאי רביב דרוקר דווקא לא סבור שחשיפת הפרשות פגעה באמון הציבור: "דעתו של הציבור על התקשורת כל כך שלילית והאמון כל כך נמוך שהפרשות איששו את מה שממילא חשבו. במיוחד מכיוון שבחמש השנים האחרונות נתניהו לגמרי הסיר את הכפפות וזיהה עיתונאים עם עמדות, ספר מי שמאלני ומי ימני והוריד את החומות המקצועיות האתיות שעיתונאים הציבו להתנהגותם, לכן מה שמורגש זה תוצאות המסע של ביבי, שאדם לפני שהוא עיתונאי הוא שמאלני או ימני - והמקצוע הוא רק מעטה להציג את העמדות".
לטענתו, לפרשיות הייתה השפעה דרמטית על מי שעוסק במקצוע: "כשפרץ תיק 2000 והעורך הראשי של 'ידיעות אחרונות' דאז, רון ירון הבין שמה שעושים בעיתון עלול להיות עבירה פלילית, הוא החליט באופן חד צדדי ועצמאי ובלי לערב את נוני מוזס, להפסיק עם הרבה דברים שהיו נהוגים עד אז. במידה רבה פרשת 4000 הגיעה לידי הבשלה לאחר שב-2016 אנשים כמו אילן ישועה (מנכ"ל "וואלה") ואחרים בוואלה היו בטוחים שהשמועות על פרשת שוחד חדשה בין כלי תקשורת לבין ראש הממשלה זה עליהם. הם לא ידעו שמדובר במוזס, ואז בהחלטה עצמאית ישועה מפסיק כמעט באופן מלא את הנכונות לקבל תכתיבים מאלוביץ', מכנס את עורכי האתר ואומר 'נגמר - מעכשיו הכול חופשי' ולא האמינו לו. וזה קרה כי הם הבינו שזה כבר לא עניין של אתיקה - שמקסימום יירדו עליו במדור ברנז'ה - אלא פלילי.
"כולנו פתאום הבנו, עד אחרון התחקירנים בדסק, שהכתבה של ידיעה, התנהגויות לא עיתונאיות, וכדומה - זה כבר לא משחקים. עד אז הרגשנו שאנחנו במרחב חוץ טריטוריאלי - אנחנו עושים מה שעושים ומקסימום זה 'דין הקורא'. כמות העיתונאים שנחקרו סביב התיקים האלה במשטרה היא עצומה וזה לא דבר שהם שוכחים כשהם יושבים בדסק. לכן אני חושב שיהיה לזה אפקט מתמשך".
שוקי טאוסינג, עורך "העין השביעית", טוען שהשפעת חשיפת הפרשות הפוכה: "רוב העיתונאים לא הופתעו - חלקם יודעים שגם מה שהתגלה בינתיים זה קצה הקרחון. בעוד שעבור הציבור זה משהו שמערער קשות את האמון, עבור העיתונאים זה סוג של מסע היטהרות. זה בולט במיוחד ב'וואלה', שם הייתה ממש העצמה לעשרות עיתונאים שחלקם ניסו לעמוד בפרץ ואפילו היה מאלה שעזרו למשטרה. הולכים שם בגב יותר זקוף. "ב'ידיעות אחרונות' אומנם זה לא קרה והוא נותר כלי תקשורת רקוב. אבל אחרי שבמשך שנים נוני מוזס היה כמו וולדמורט - האיש שאין לנקוב בשמו, פתאום יש תמונה שלו ויודעים איך הקול שלו נשמע. אדם ש־30 שנה מפעיל טרור על הציבוריות הישראלית. אנחנו בצעדים ראשונים במסע לרפא את הנזקים. זאת הזדמנות לעיתונאים לאזור אומץ ולהגיד 'לא אוהבים את הדמות הזאת, אנחנו רוצים לתקן ולהשתנות".
לדבריו, "כמו כל גוף, לתקשורת יש וירוסים שמנסים להחליש אותה והמערכת החיסונית כל הזמן במלחמה. מתחילים להיווצר נוגדנים לרעות חולות. תופעות שפעם היו מוכחשות כמו תוכן שיווקי או התנהלות של מו"לים המתערבים נחשפו, ולהבין ולהודות שיש מחלה זה צעד ראשון לריפוי. המצב עדין לא טוב אבל לפחות מבינים שיש בעיה.
"תיקי 2000 ו-4000 שברו את הפרדיגמה הרעילה שהחיים מתחלקים ל'ימין-שמאל' או 'כן ביבי לא ביבי'. כי התגלה שביבי ונוני, שני הסמלים הגדולים של המלחמה הבין-גושית בציבוריות הישראלית, יושבים ורוקמים דילים מושחתים. והחלוקה האמיתית היא בין הציבור לדמויות רבות כוח ועוצמה שמנסות לסמם ולגנוב אותו. שבירת הפרדיגמה היא התרומה העצומה של הפרשות לחברה הישראלית וצעד חשוב בהחזרת האמון הציבור בתקשורת".
הלקח: "עיתונאים הבינו שעליהם להיות זהירים"
"עבר לנו בראש שסיקור הפרשות כורת את הענף שאנחנו יושבים עליו", אומר עיתונאי בכיר אחר בכלי תקשורת שלא היה מעורב. "בשביל הציבור כל כלי התקשורת הם אותו הדבר, ופרשה שמכפישה אחד מכפישה את כולם".
על פי בכיר אחר, רבים הבינו שאם סיקור עלול להיחשב לשוחד צריך לשנות התנהלות. "הבינו שצריך להיות זהירים, מחושבים וענייניים ביחס למסוקרים, ולחשוב היטב לפני שעושים גם עסקאות לגיטימיות, כי כל עיתונאי עושה עסקה עם המקור שלו. האם אפשר להגיד באופן מוחלט שאירועים כאלו לא יחזרו? אני חושב שלא. ההשלכות של תחיבת האצבעות הפוליטיות כל כך עמוקות, שאי אפשר לנקות את זה בפיצוץ חד פעמי של המורסה. אנשים הוכנסו למערכות. אולי היא לא לובשת צורה כמו תיק 4000, אבל היא מתרחשת כי פוליטיקאים מינו אנשים שממשיכים לשבת במקומותיהם".
ואכן יש גם מי שחושבים שהתקשורת לא הפנימה מאומה מהפרשות. לדברי קרניאל, "אולי יש ממד של יתר זהירות אבל הוא שולי. הלקח צריך להיות ברמת הבעלים, העורכים הראשיים. זה שעיתונאים מבינים שהם יכולים להסתבך בפלילים אם הם משרתים עסקאות שוחד זה נחמד. אבל נדרש לקח יותר עמוק שהתקשורת צריכה להפיק כמוסד. וזה לא 'איך ניזהר כדי לא נגיע לכלא' אלא 'איך אנחנו ממלאים את השליחות כמוסד מרכזי בדמוקרטיה".
לטענתו בתקשורת יש בלבול בין פופולריות לאמינות כשהקרב הוא בעיקר על הרייטינג, "ואם ממשיכים לעשות את המאבקים הללו סימן שהלקח לא הופנם. לתקשורת הישראלית יש נטייה לקבל על עצמה האשמה שהיא ליברלית שמאלנית ולנסות "לתקן" על ידי הכנסת תכנים ימניים. זאת טעות מרכזית בהבנה של המשבר כי בכך מקבלים את הנרטיב שגורם לו. תקשורת לא צריכה להיות ימנית או שמאלית אלא מקצועית ואתית. הכנסת כוחות "מאזנים" רק מרגילה את הציבור לתפיסה, שאין אמת רק נרטיב. והפגיעה באמון הציבור כתוצאה מתיקי 2000 ו-4000 מגבירה את הניסיונות לעשות את זה. התקשורת בחולשתה מקבלת על עצמה את הנרטיב השגוי שאותו התחילו להדהד בקמפיין נתניהו. אמון הציבור בתקשורת תלוי במקצועיות שלה, ביכולת שלה לדווח אמת, בתחקירים. לא בלהדהד לציבור את מה הוא חושב".
לדבריו, "התקשורת מסרבת לראות את חולשתה, להכיר במשבר האמון העמוק, ולא מפיקה לקח אלא עסוקה בהישרדות. הייתי מצפה מהעיתונות שתראה שיש אינטרס משותף לכולם ולא תהיה עסוקה בקרבות פנים תקשורתיים מי יותר טוב וטהור. אבל יש תופעה רחבה וכוללת שאף אחד לא חסין ממנה והציבור רואה את כולם כבליל אחד".
גם בכיר אחר בתעשייה סבור שהמציאות לא השתנתה: "ברוב כלי התקשורת לא עשו כלום, 'ישראל היום' עדין נשלט על ידי נתניהו, 'הארץ' מתנהל בדרכו כמו תמיד וטוען שהכול ענייני, וב'ידיעות' היה שינוי לתקופה מסוימת, אבל נוני הזיז את רון ירון כשהבין שלא ייתן לו להמשיך לעשות דברים ושאר אנשי ידיעות לא מצייצים. זה אולי מוכיח לנוני שמה שהוא לא יעשה יעבור. לכן הוא לא באמת למד לקח וההתנהלות נשארת אותו דבר".
הסיקור ההדדי לא תרם לאמון בתקשורת | דעה
פרשות 2000 ו-4000 הציבו את התקשורת בסיטואציה מורכבת, שבה היא מסקרת את עצמה. לדברי אחד מהבכירים בתעשייה, "הייתה בעיה אמיתית בסיקור של התקשורת את עצמה כי מדובר בגופים מתחרים, שדי נהנים לחגוג על המחדלים והאשמות נגד כלי תקשורת אחר. כשהפרשות התפוצצו היו כלי תקשורת שסיקרו אותן בצורה עניינית ומתבקשת, אבל למשל המתחרים הישירים של 'ידיעות אחרונות' - בראשם 'הארץ' - סיקרו את הפרשה בשמחה לאיד. של פסטיבל. להגנתם ייאמר שגם הסיקור של 'ידיעות' את 'הארץ' איננו ענייני. בכך העיתונאים בעצמם כורתים את הענף שהם יושבים עליו. בוודאי הייתה הצדקה לסקר בצורה נרחבת ולבקר את נוני מוזס, רון ירון (עורך 'ידיעות' בתקופה המדוברת, עב"ל) ואנשי 'וואלה'. אבל כשהם תוקפים כל הזמן אחד את השני, האמון של הציבור יורד. הציבור לא מכיר את הניואנסים בין העיתונאים, ואם אומרים שהעיתונאים עם אג'נדות ולא מסקרים את המציאות בצורה אובייקטיבית, מכלילים את זה על כל כלי התקשורת".
יובל קרניאל סבור כי "היכולת לנהל דיון ציבורי על התקשורת באמצעות התקשורת הוא פרדוקסלי, כי התקשורת נדרשת לעסוק בעצמה ואז היא בהכרח לא אמינה, עסוקה בלפאר את עצמה או להשמיץ את המתחרים. והציבור מראש לא מאמין לזה. היכולת של הציבור לאבחן מי עושה עבודה מקצועית ומי שבוי בידי הבעלים או המפרסמים נמוכה. אז הוא לא מאמין לאף מילה ובורח לבועות אחרות".