בקבוק פלסטיק זרוק על חוף הים / צילום: Reuters, Max Rossi
מדוע אוכלוסיית העולם משמינה? במחשבה ראשונה, התשובה נראית ברורה: שפע של הזדמנויות לצרוך אוכל עתיר קלוריות (ופחות אפשרויות לחמוק ממנו) ומיעוט הזדמנויות לפעילות גופנית (ויותר אפשרויות לחמוק ממנה) גורמים לחוסר איזון קלורי. יותר קלוריות נכנסות ופחות יוצאות. אלא שחוקרים מובילים של מגפת ההשמנה מתחילים להבין שכל זה אמנם נכון, אבל זאת לא התמונה כולה.
"זה קורה בכל העולם", אומר פרופ' גל דובנוב־רז, מנהל המכון הלאומי לרפואת ספורט בשיבא. "גם במערב, גם באסיה, במדינות עשירות ובמדינות מתפתחות. תוך 40 שנה, גדל מספר הילדים עם השמנת יתר פי 11, ורבים שואלים מה קורה כאן".
"הגנטיקה מסבירה רק שליש מההשמנה"
אנשים שסובלים מהשמנה אכן צורכים יותר קלוריות מכפי שהגוף שלהם שורף, אבל מה גורם לכך?
"לפעמים הם עושים הכול כמו שצריך וזה לא עוזר. יש באמת אנשים שהגוף שלהם מנצל אנרגיה בצורה מאוד יעילה וקלוריה בשבילם היא לא כמו קלוריה של אדם אחר. ולפעמים, הם צורכים יותר קלוריות אבל ניכר שמשהו משפיע על כך.
"אני רואה שהם נלחמים במאבק מאוד קשה, כמעט בלתי אפשרי, נגד כוחות נסתרים שכמעט בלתי אפשרי להילחם בהם. כוחות שמגבירים את התיאבון, כוחות שמחלישים את ההגנות. כוחות שהופכים פעילות גופנית, שעבור אדם מסוים היא מהנה, למשהו שעבור מישהו אחר הוא כמו בחילה וגועל נפש".
את הכוחות הנסתרים שמתדלקים את ההשמנה אנחנו לא מבינים אותם עד הסוף. "אבל יש רמזים", אומר דובנוב-רז. אנחנו יודעים שהרכב חיידקי המעי כנראה משפיע על המטבוליזם.
"ישנם מחקרים משכנעים שלפיהם אנטיביוטיקה בהיריון מעלה את הסיכון של העובר לסבול מהשמנה בהמשך חייו. כמובן, אני לא מנסה לומר להימנע מאנטיביוטיקה בהיריון אם יש חיידק שמסכן את האם ואת העובר.
"יש גם וירוסים שכנראה יכולים להשפיע על בקרת התיאבון ועל בקרת האנרגיה. אנחנו מדברים על עולם שלם של מיקרוביולוגיה, שאנחנו לא מכירים אותו מספיק טוב. אולי זה במעי? אולי בריאות? אולי בחלל הפה?".
ויש עוד גורם, שהשתנה בעשורים האחרונים, ונכנס לאחרונה למוקד העניין של חוקרי השמנה. קוראים להם אוביסוג'נים, חומרים סביבתיים שמשפיעים על הנטייה להשמנה.
מחקרים מסקרנים אבל ראשוניים
"חלק מהעיסוק בתחום הזה הוא שרלטני לגמרי", אומר דובנוב־רז, "אבל גרעין האמת בסיפור הוא שאפשר לראות שחומרים מסוימים נקשרים לתאי שומן ולתאים שקשורים במערכת האנדוקרינית ויוצרים בהם שינוי כלשהו. זה מנגנון אפשרי שדרכו יכולים החומרים הללו להשפיע על השמנה".
פרופ' רם וייס, מנהל מחלקת ילדים ומומחה באנדוקרינולוגיה ילדים בבית החולים רמב"ם, ופרופסור מן המניין בפקולטה לרפואה בטכניון, מסביר: "אנחנו נחשפים לחומרים תעשייתיים רבים - דיאודורנטים ואבקות כביסה ופלסטיק. מחקרים מסוימים הראו שאם מבודדים תאי שומן בצלחת ומפזרים עליהם כמה מהחומרים הללו, מספר תאי השומן גדל, או שנמנעת ההתפרקות שלהם.
"מצד אחד, אלה אפקטים מאוד מסקרנים שקשה להתעלם מהם. בנוסף למה שראינו במעבדה, אנחנו רואים גם התחלה של אישוש של התופעות הללו בבעלי חיים. אבל עדיין מדובר במחקרים ראשוניים מאוד, שלא בהכרח מייצגים את מה שקורה אצל בני אדם.
"במעבדה ובניסויי החיות החשיפות קצרות טווח בריכוזים גבוהים. אצל בני אדם בחיים האמיתיים, הריכוזים קטנים מאוד והחשיפות ארוכות. מאוד קשה לבודד את החשיפה הזאת מכל גורם אחר, סביבתי או גנטי.
"אנחנו כן יודעים שאם אני אקח אותך ועוד שלוש או ארבע נשים עם מאפיינים דומים לשלך מבחינת גיל ומבנה גוף התחלתי, וניתן לכן לאכול בדיוק אותה תזונה ולעסוק באותה פעילות, התוצאה מבחינת ההשמנה לא תהיה בדיוק אותו דבר. אנחנו סבורים שהגנטיקה מסבירה בערך שליש עד רבע מההשמנה. אז מה מסביר את היתר? לא בלתי הגיוני שגורם סביבתי משפיע על כך.
"מגפת ההשמנה החלה בסוף שנות ה־80 והגיע לשיאה בעשור הראשון של שנות ה־2000. ברוב המדינות המערביות ישנה איזושהי יציבות מאז, בעוד שבעולם המתפתח המספרים עדיין עולים.
"בארה"ב, מדברים על חשיפה לפרוקטוז עם ערך קלורי רב מאוד, בישראל זה לא ההסבר, לא משתמשים בפרוקטוז הזה כל כך הרבה. מדברים גם על מזון מעובד עתיר בשומנים ופחמימות ואומרים שלא כל הקלוריות נולדו שוות.
"תיאוריות רבות הוצעו ואוששו בעכברים, אבל ברמת בני האדם מאוד קשה לבצע ניסויים כאלה. אי אפשר לבודד אנשים למשך שבועות ארוכים ולשלוט לגמרי בתזונה שלהם. לכן כרגע הרעיונות המעניינים האלה צפויים להישאר בגדר תיאוריה".
אלף חומרים חשודים בגרימת השמנה
כ־1,000 חומרים שניתן למצוא סביבנו הוגדרו Endocrine disrupting chemicals, כלומר נמצאה השפעה כלשהי שלהם על המערכת האנדוקרינית של הגוף, זו שאחראית על ההורמונים והמטבוליזם.
ההשפעה של החומרים האלה, לפי ניסויי המעבדה, כוללת הגדלת מספר תאי השומן, הגדלת קיבולת אגירת השומן בתאי השומן, שינוי המאזן בין בנייה לפירוק של תאי שומן, שינוי הקצב המטבולי הבסיסי (כמה קלוריות דרושות כדי לעבור יום ממוצע), השפעה על ההורמונים ששולטים בתחושות הרעב והשובע ושינוי של מאזן חיידקי המעי. חומרים מהמשפחה הזאת הם בחלקם חודרי־שליה, כלומר מגיעים אל בני האדם כבר בשלב העוברי.
אולי כבר שמעתם על אחד החשודים הבולטים בין החומרים האלה: BPA. מדובר באחד החומרים הנפוצים בתעשיית הפלסטיק לאריזות מזון. החומר העלה את חשד החוקרים משום שצורתו דומה להורמון הנשי אסטרדיול, וידוע שהוא יכול להיקשר לקולטנים של אסטרדיול בגוף.
הקמפיין הציבורי שהושק נגד שימוש בחומר BPA היה משמעותי, ואם אתם נמנעים היום מחימום מזון בתוך כלי פלסטיק, החומר הזה הוא כנראה אחד הגורמים שאתם מנסים להימנע ממנו. הרציונל הוא שחימום גורם ל־BPA להתפרק מהפלסטיק ולנדוד למזון. גם אריזות אלומיניום, לדוגמה פחיות שתייה וקופסאות שימורים, עשויות להכיל את החומר הזה.
כיום, ה־FDA (מינהל המזון והתרופות בארה"ב) מגדיר את ה־BPA כבטוח, בשל הרמות הנמוכות מאוד שלו שנודדות מאריזות המזון אל תוך האוכל עצמו.
בשנת 2018 פורסמה חוות הדעת האחרונה של ה-FDA בנושא, וכך נכתב בה: "לאחר שמחלקת הטוקסיקולוגיה (רעלים) שלנו ביצעה מחקר מעמיק משלה וסקירה של הספרות, החומר בטוח ברמות הנוכחיות שמגיעות למזון".
המחקרים של המרכז הטוקסיקולוגי מצאו בעכברים שרמות ה־BPA שמגיעות לעוברים בעקבות חשיפת האם לכמויות גדולות של החומר הזה בהיריון הן זניחות.
אצל פרימטים, כולל בני אדם, המטבוליזם של החומר מאוד יעיל, יותר מאשר בעכברים, והוא מסולק מהגוף במהירות רבה, בעיקר אם מדובר ב־BPA שנצרך בבליעה.
למרות הפסיקה הזאת של ה־FDA, בגלל תשומת הלב הציבורית, נוצר שוק תוסס של מוצרים חפים מ־BPA, אבל נראה שיש עוד סוגים חשודים של פלסטיק.
לדוגמה, DEHP ואחים שלו למשפחת הפטאלטים. החומרים הללו נותנים גמישות לפלסטיק. הם נמצאים באריזות מזון, אך בעיקר בצעצועים, במכשור רפואי ובאריזות של מוצרי טואלטיקה כמו סבונים, שמפו, לק, בושם וכדומה. החומרים הללו נמצאים למעשה בכל מקום, ואפשר למדוד אותם ואת תוצרי הפירוק שלהם בכמויות קטנות בדם של רוב האוכלוסייה.
קול קורא של ה־FDA לחשיפת מידע
אם BPA נחשד בהיקשרות במקום הורמונים נשיים, משפחת הפטאלטים היא תמונת המראה הגברית: DEHP נקשר לרצפטורים של אנדרוגן, ההורמון הגברי העיקרי. הפרעה לקולטני אנדרוגן עלולה, באופן תיאורטי, לפגוע בייצור טסטוסטרון, וזה יוצר אפקטים רבים, כמו השמנה.
הקשר האפשרי בין כמויות גדולות של החומר הזה להשמנה אושר במחקרי בעלי חיים, ונערכו גם כמה מחקרי אוכלוסייה שהראו סימנים לקשר בין החומרים הללו לדפוסי השמנה בילדים.
ה־FDA כיום אינו מאשר שימוש בחומרים הללו ישירות במזון, ומגביל את השימוש בחלקם באריזות שבאות במגע עם מזון, אך מתיר את השימוש באחרים. ההיתר לשימוש בהם בתחום הקוסמטיקה הוא רחב יותר.
המחקר סביב החומרים הללו נמשך. ההצהרה הרשמית של ה־FDA היא שהמינהל אינו מודע למחקר שקושר באופן ברור בין השימוש בפטאלטים באריזות מזון לסיכון בריאות, "אבל לבעלי עניין יש מידע שאינו גלוי לציבור". לכן לאחרונה יצא ה־FDA בקול קורא לבקשת מידע לגבי ההשלכות הבריאותיות של הפאטלטים שעדיין מותרים לשימוש במזון.
ה־FDA מציין בסקירה שלו שיצרני המזון כנראה החליטו מסיבותיהם שלהם, שהם לא כל כך רוצים להשתמש בחומרים הללו. "בעת הזו אנחנו רואים שתעשיית המזון מפחיתה בשימוש בחומרים הללו, ולכן רמות החשיפה של האוכלוסייה ממילא בירידה", נכתב.
כמה חומרי הדברה גם הם חשודים כאוביסוג'נים, ובהם החומר Atrazine, שמחלחל לאדמה ועלול להגיע למי השתייה באזורים שבהם השימוש בו נרחב. הוא משפיע על מערכת ההורמונים הנשית והגברית וגם על הורמון ההצהבה (Lutenizing Hormone) שקשור למחזור החודשי הנשי. בבעלי חיים נמצאו השפעות על השמנה, אבל המחקר בבני אדם עדיין בחיתוליו, כולל מחקרי המעבדה. היום החומר מוגבל בשימוש, אבל לא על ידי ה־FDA, אלא על ידי ה־EPA, הרשות להגנה על הסביבה בארה"ב, משום הסיכון לפגיעה בבעלי חיים באזורים שבהם חומרי ההדברה נמצאים בשימוש נרחב.
"אין מנוס מירקות וספורט"
כאמור, ישנם כאלף חומרים חשודים כאוביסוג'נים, ואף אחד מהם אינו מוכח ככזה. יהיה קשה מאוד להגיע לתמונה חד־משמעית, אומרים החוקרים.
"אם היינו רוצים לוודא שהחומרים הללו תורמים להשמנה, היינו צריכים לקחת אנשים עם נטייה להשמנה, לנתק אותם מחומרים כאלה אבל לא משאר החיים, ולהראות שהם רזו לעומת אנשים אחרים שכן נחשפים לאותו חומר, בלי שהם יודעים מי זה מי", אומר דובנוב־רז. גם וייס מאמין שמחקר כזה הוא כמעט בלתי אפשרי.
אז מה עושים בינתיים?
דובנוב־רז: "בינתיים כל מה שנשאר זה לעשות את מה שאנחנו יודעים שעובד: לאכול ירקות, לשתות מים ולהיות פעילים כל יום, עד שנמצא את הפלסטיק הארור שגרם לכל הצרה הזו. אני תמיד אומר, הטיפול בילד עם ההשמנה נעשה במרפאה, ואילו הטיפול במגפת ההשמנה נעשה על ידי המדינה. זה אומר תכנון ערים נוחות להליכה, מגרשי משחקים, פחות מזון מעובד זמין, פחות פרסומות. לצערי, בדור שלנו אין עדיין פתרון חד־משמעי".
לא הייתם ממליצים להיזהר מחומרים מסוימים?
וייס: "אני גר בחיפה, ואנחנו כבר יודעים שאנחנו ננשום מה שננשום. גם חומרי ניקוי ואבקות כביסה הם חשודים. האם אפשר להימנע משימוש בהם? ומה שקניתי בחנות טבע, זה לא באמת אומר שזה יותר טוב. כלל האצבע שלי הוא - יותר מעובד זה יותר דברים שהגוף שלי לא מכיר. אם קניתי תפוח וניקיתי ממנו את הריסוס, כנראה מה שיש שם זה תפוח, וזה תמיד הימור יותר בטוח מכל מיני סיבות, וגם מהסיבה הזאת".
אם כי גם על סויה אמרו שיש בה אסטרוגנים.
וייס: "כן, זו הייתה תיאוריה חזקה, שבסויה יש פיטו־אסטרוגנים, כלומר חומרים שמפעילים את קולטני האסטרוגן, ושזה אחד הגורמים להתבגרות המינית המהירה של הילדות של היום, אבל מאוחר יותר התיאוריה הזו די נזנחה והיום הגישה היא שההתבגרות המינית המהירה נובעת מההשמנה.
"בטוח שגורמים הורמונליים מעורבים גם הם בהשמנה. לדוגמה, נמצא שנשים אחרי ביוץ אוכלות יותר מאשר הן אוכלות במחצית הראשונה של המחזור. הסיבה לכך היא כנראה שאזורי התגמול במוח שלהן נדלקים יותר חזק בתקופה הזאת.
"נשים שלוקחות גלולות נמצאות מבחינה הורמונלית בחלק השני של המחזור במשך כל החודש, ונראה כי יש פה סגירת מעגל יפה והסבר לשאלה מדוע כל כך הרבה נשים אומרות שהגלולות משמינות.
"רק שהן לא. הספרות המחקרית לא מצאה הבדל בהשמנה בין נשים שנוטלות גלולות לבין כאלה שלא. זו דוגמה לאופן שבו מסתבכים המחקרים מהסוג הזה שמנסים למפות את הגורמים הסביבתיים להשמנה. זו תופעה כל כך מולטי־פקטוריאלית, שפשוט כמעט בלתי אפשרי לבודד גורם אחד ברמת האוכלוסייה".
יש כרגע מחקר שמחכים לו, שישפוך אור על העניין?
"לא ממש".