רותי אברמוביץ'. גנזת המדינה / צילום: איל יצהר
מאז הוקם ארכיון המדינה ב־1955 נכנסו אליו יותר מ־3 מיליון תיקים: מפרוטוקולים של מלחמות ורשימות עולים בנות 100 שנה, דרך פרסומות מיתולוגיות וסרטי בורקס ועד אוצרות כמו מגילת העצמאות או האקדח ששימש לרצח רבין. 75% מהם רשומים ומקוטלגים.
● בן סלמאן מתעמת עם קרן העושר הסעודית: כיצד להשקיע את ההון מהנפט
● הפרדוקס היווני: המדינה מתגאה במהפך כלכלי. האזרחים לא מרגישים את זה בכיס
● גיורא בר דעה: "מבאס שהמורשת שלי בשטראוס תיקשר למשבר, אבל אני מאמין שהמסע שלי שם הרבה יותר גדול" | ראיון
אלא שב־15 השנים האחרונות החומרים האלה לא התחדשו כמעט. "יש חור שחור בתיעוד ההיסטורי של מדינת ישראל", אומרת רותי אברמוביץ', גנזת המדינה. "אם פעם כל תכתובת ממשלתית תועדה בנייר פיזי שהיה אפשר לשמור ולעיין בו בעתיד, ולרוב משרדי ממשלה פנו בעצמם לארכיון כדי שניקח מהם את ערימות הניירת שהצטברו אצלם, דווקא ההתקדמות הטכנולוגית, שהיינו מצפים שתשפר דרמטית את התיעוד, יוצרת בעיה גדולה. היום כל פקיד מדינה, ויש כ-70 אלף כאלה, יוצר עשרות עד מאות מסמכי מידע מדי יום. 70% מהעבודה שלהם מתבצעת במיילים, והם מוחקים אותם כשהתיבה מתמלאת. זה בניגוד לחוק, אבל זה מה שקורה בפועל. על הודעות וואטסאפ אין בכלל מה לדבר.
"החוק היום לא מאפשר להיכנס לתיבת מייל של עובדים שפרשו בניגוד להסכמתם, בין השאר מתוך חשש לפרטיות. לא תמיד אפשר למצוא פקיד לשעבר שיצא לפנסיה או עבר לחו"ל או סתם לא רוצה שנסתכל בתיבה. הרבה מנהלים גם את החיים האישיים שלהם דרך המייל של העבודה, ויש חשש מפגיעה בצנעת הפרט כשמכניסים את כל החומר לארכיון. המידע אצלנו אמור להיות נגיש לציבור לאחר תקופה (כשהוא בלתי מסווג - ע"א), ויש פה התנגשות".
בימים אלה היא עובדת עם נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ על גיבוש נוהל שיחייב הפרדה בין המידע המקצועי והאישי והצהרה של העובדים שהם יודעים שכל התכתובת המקצועית תעבור לארכיון המדינה ואסורה במחיקה. "אם בן גוריון היה חי היום וכותב את אמרות השפר שלו במייל, כנראה שנכון להיום אסור היה לנו לקרוא אותן".
אלא שלדבריה, "גם זה לא יפתור את כל הבעיות. כל המערכות שלנו מבוססות על ניהול של דפים וקופסאות. קבצים מתנהגים אחרת, תיקייה אחת יכולה להכיל גם אלפי קבצים. בנוסף, בכל מסמך עלול להיות מידע שפוגע בצנעת הפרט, הביטחון או יחסי החוץ, שהן העילות שאוסרות עלינו לחשוף מידע לציבור.
"כדי לקטלג את כל החומר צריך המון כוח אדם. אנחנו עובדים על להביא בינה מלאכותית שתסייע בעבודה. אנחנו עושים עכשיו פיילוט AI 'לעניים', שזה מילון שמזהה מילים חשודות ומפנה אותן לתשומת לב הארכיונאים. אבל זה אתגר טכנולוגי: מילים בעייתיות בהקשרים מסוימים לא בעייתיות באחרים ולהפך. במקביל אנחנו עובדים על פתרונות מתקדמים יותר, אנחנו דורשים 90% דיוק. בעוד שנתיים כבר תהיה התקדמות מעשית ושימוש בכלים טכנולוגיים משולבי בינה מלאכותית לטובת סריקה חכמה, הוצאת תקצירים וישויות ידע מתוך הטקסטים. אבל חשיפת חומר בלתי מסווג על ידי מערכת AI עצמאית ואוטומטית לחלוטין תיעשה בשלבים, זה ייקח יותר זמן. מעריכה שעבודה ראשונית עם כל הרכיבים תתבצע בעוד כשלוש שנים".
אלא שלדבריה, אצלנו המצב טוב בהשוואה לעולם. "אין לשום גוף ארכיוני בעולם את היכולות הטכנולוגיות האלה, ואנחנו בקשר שוטף עם כולם. אנחנו מקווים להיות הראשונים לפתח ולהשתמש בהן בהיקף וברמה שאנחנו צריכים, אבל כמובן שלארכיונים באנגלית, סינית או ערבית יש יתרון טכנולוגי, כי קודם מפתחים כלים לשפות נפוצות".
ובכל מקרה, היא אומרת "הגורם האנושי היה ויישאר קריטי בעבודת הארכיון. בסוף אין תחליף לעבודה של הארכיונאי. אנחנו בקשרים טובים עם הארכיון של איחוד האמירויות למשל, ושאלנו איך הם מתנהלים. הם התלוננו על מחסור בכוח אדם, ואמרו שיש להם רק 100 אנשי טכנולוגיות מידע. לנו יש 105 עובדים סך הכול, וזה כולל סטודנטים ופנסיונרים".
"נסיים לסרוק בעשור הבא"
אחת הבעיות הידועות בפעילותו של ארכיון המדינה היא ההנגשה הלקויה של החומרים בו לקהל - מנוע החיפוש מסורבל מאוד ולא אינטואיטיבי והרבה מאוד חומרים רלוונטיים מוסתרים. אברמוביץ' כמובן מודעת לכך, אבל מבטיחה שכבר יש פתרון. "הבנו שהאתר הנוכחי הוא לא לשביעות רצונו של הציבור. עד 2017 מי שהיה רוצה גישה למידע היה צריך לקבוע פגישה מראש ולהגיע לקבל אותו פיזית. היום האתר מאפשר לקבל חומרים בלי לצאת מהבית, וברגע שאנחנו חושפים וסורקים אותם - הם זמינים לכולם בלי לבקש כלום.
"מנוע החיפוש עדיין בעייתי מאוד. אני רוצה שכל ילד יוכל לחפש מידע על סבתא שלו לעבודת השורשים. היום זה כמעט בלתי אפשרי, כי לא ניתן לחפש ערכים בתוך הקבצים, ושמות הקבצים נוצרו בידי המפקיד שהוא יוצר החומר, וזה יכול להיות גם '1234' או השם שלו".
אלא שלמרות העיכובים בעקבות אי־אישור התקציב בזמן הקורונה והמשבר הפוליטי, באמצע 2024 אתר חדש של ארכיון המדינה יעלה לאוויר, היא מבטיחה, "בלי דחיות, אני ייקית בעניינים האלה".
אבל עד שכל החומר יעלה אליו ייקח זמן: מתוך 400 מיליון הדפים שיש בו עד היום נסרקו 211 מיליון, ועל פי אתר הארכיון, "בקצב הסריקה הנוכחי, של יותר מ-15 מיליון דפים בשנה, הפרויקט יימשך לתוך העשור הרביעי של המאה ה-21", כלומר מתישהו בעשור הבא.
וחוץ מהגישה לציבור יש עוד סיבה שהמסמכים האלה חייבים לעלות לפלטפורמה מקוונת. "היום פיזית אין מקום בארכיון המדינה לכמות המסמכים הזאת. חלקם יושבים במגנזות פרטיות, אבל רובם יושבים במתקן העיקרי בירושלים. הוא אולי לא חשוף לציבור, עם מגוון אמצעי הגנה, שגם עליהם אי אפשר לפרט, אך יש כמה סכנות אפשריות - מתאונה או שריפה ועד לפעילות מכוונת. אנחנו הרי יודעים שיש מתעניינים בחומר שלנו באתר מכל מיני מדינות בעולם. זה חלק ממטרות פרויקט הסריקה: דף פיזי שלא נסרק נמצא בסכנה ואין לו גיבוי. החומר הסרוק מועבר לגיבוי בשרתים חיצוניים".
העט של מגילת העצמאות
אברמוביץ' (53) נולדה וגדלה בנתניה, בת בכורה לשני אחים. אבא שלה היה חבר אגד ומורה דרך ואמא שלה קוסמטיקאית. בצבא היא שירתה כקצינה בגדנ"ע, ולאחר שחרורה למדה לתואר ראשון ושני בניהול באוניברסיטת העברית. הדרך לארכיון המדינה, אם כך, לא הייתה צפויה או מתוכננת. "הגעתי בעקבות מודעה בעיתון, לא היה לי מושג מה עושים בארכיון".
היא התחילה את דרכה שם ב־1994 כראש ענף פיקוח והדרכה, ולאחר 13 שנים עזבה לתפקיד מנהלת אגף פניות הציבור של משרד ראש הממשלה ואז שימשה כמ"מ מנהלת אגף משאבי אנוש במשרד. אלא שבשנת 2019 היא חזרה לארכיון, הפעם לקדנציה של שמונה שנים, כגנזת הראשית.
"עד היום כל מי שכיהנו בתפקיד היו גברים מבוגרים (זאת למעשה למעט מקימת הארכיון סופיה יודין, האישה הראשונה והיחידה בתפקיד עד אברמוביץ', אלא שהיא כיהנה עוד לפני חוק הארכיונים - ע"א) כשמוניתי אפילו פנינו לאקדמיה ללשון כי לא הייתה המילה 'גנזת'. כולם גם היו דוקטורים או פרופסורים להיסטוריה או משפטים. אני בכלל חוקרת ניהול".
במסגרת פעילותה במהלך השנים נתקלה אברמוביץ' בסיפורים ייחודיים מאוד בהיסטוריה הישראלית, בעלי חשיבות או רגישות מיוחדת. "יש פרופיל אישיות שכתב אחד הגופים הביטחוניים, ובו הערכה מאוד לא מחמיאה על נשיא מצרים לשעבר אנואר סאדאת. היה כתוב שהוא חלש, ושאין לו סיכוי להישאר בשלטון. כשבאנו לחשוף את המסמך, היינו צריכים להתייעץ עם משרד החוץ כדי לוודא שאין פגיעה ביחסים עם מצרים. במדינות שאינן דמוקרטיות עלבון כזה למנהיג לשעבר עלול להיות בעייתי במיוחד. לשמחתנו, ניתן אישור לפרסום".
סיפור אחר הוא על אהרן ברק, ששימש כיועץ המשפטי של שיחות השלום בקמפ דיוויד. "הוא היה אחראי על תיעוד הפרוטוקולים, אלא שהייתה בעיה - הוא כתב את זה בכתב יד, ואף אחד לא יודע לקרוא את כתב היד של אהרן ברק חוץ מאהרן ברק. אז פנינו ישירות אליו והוא הקריא לנו את הפרוטוקולים. אלמלא זה היום לא היו לנו המסמכים של קמפ דיוויד".
במקרה אחר מנע הארכיון עסקה כמעט מיתולוגית. "לפני כשנה פנה אחד הנכדים של חותמי מגילת העצמאות לאדם שעוסק במכירות פומביות, וסיפר לו שסבו הוריש לו את העט שבו חתמו כל חברי מועצת העם, וכעת מבקש למכור אותו לכל המרבה במחיר. אלא שבמסמך ששמור אצלנו רואים שהחתימות נעשו לפחות ב־15 עטים שונים".
ויש לה גם סיפור אישי. "יום לפני שעזבתי את הארכיון (למשרד ראש הממשלה - ע"א) מצאתי כאן מסמך מרגש במיוחד: טופס של המודיעין הבריטי, שמתאר את סבתא שלי, דבורה פרל, ניצולת שואה שעלתה ארצה ב־1947 באוניית מעפילים. הטופס הקטן שמילאו הבריטים הכיל פרטים יבשושיים, אך מלאי צבע עבורי, וגם תצלום פספורט שבו היא מחייכת. צילמתי עותק לכל בני המשפחה".
על השולחן של אברמוביץ' תוכלו למצוא אבנים מהירח. "כשהקמנו את מרכז המבקרים, היינו במחסנים של האפוטרופוס הכללי, ששם מאוחסנות המתנות שקיבלו ראשי המדינה. בין היתר מצאנו שם אבנים מהירח, שהעניק נשיא ארה"ב לשעבר ניקסון לנשיא שז"ר. אותי זה ריגש מאוד ובמקום שזה ישכב בחושך במחסנים זה מוצג אצלי במשרד בגאווה".
"הארכיון בצומת דרכים"
מבין האירועים שכן תועדו ונשמרו בארכיון בשנים האחרונות ישנם כמובן הפרוטוקולים של דיוני הקורונה. "הם ייחשפו לציבור בתוך 30 שנה. אלה הדיונים המלאים, כולל כל השאלות והתהיות של הפוליטיקאים שהיו צריכים לקבל החלטות קשות לגבי ניהול המגפה. שואלים למה זה חסוי בינתיים, והתשובה היא שצריך איזון: מצד אחד ההנגשה לציבור היא אחת המטרות העיקריות של הארכיון, ומצד שני בג"ץ קיבל את עקרון חופשיות הדיון", כדי שיוכלו לחשוב בקול רם בלי שזה יגיע בתוך זמן קצר לתקשורת.
"מסמכים של הקבינט המדיני־ביטחוני נשמרים ל־50 שנה (ומחויבים בפרסום לאחר מכן - ע"א), מה שאומר שהשנה נוכל לחשוף המון מסמכים ממלחמת יום כיפור".
הארכיון מקפיד לשמור את חומר הגלם כמו שהוא. "יש פה מידע גנאולוגי עשיר מאוד, לרבות מידע בן יותר מ־70 שנה שמותר בפרסום - עליו אנחנו מריצים את הפיילוט הט כנולוגי. זה יאפשר לחוקרים לעשות הצלבות כמו משלחי יד לפי מגדר ופילוחים נוספים בהיסטוריה הרחוקה יחסית של ישראל".
אחד הפרויקטים הבולטים של ארכיון המדינה כיום הוא רישום עולים ומפעילים לא-חוקיים עוד מלפני קום המדינה. במסמכים ארוכים בני מאות עמודים מתועדות עשרות ספינות בכל שנה ובהן גברים, נשים וילדים. אלא שאם מישהו רוצה לחפש את הסבא־רבא שלו הוא לא יצליח. ניתן במקרה הכי טוב לחפש את שם הספינה, ואז לעבור על מסמך ארוך ולעתים מבולגן. אלא שגם כשיעלו הרשימות לאתר, היא מסבירה, התועלת מהן תהיה מוגבלת. "השמות והתיאורים לא בהכרח ממצים, ומי שמתאמץ לחפש עניין ספציפי - לא בהכרח ימצא אותו".
ויש עוד כמה דברים שעלולים להשתבש. "יש למשל 186 דרכים לכתוב שם נפוץ כמו ברקוביץ' בארבע שפות שונות. זה אומר שגם כשמחפשים את השם, עלולים לפספס המון מהפעמים שהוא מופיע. בדיוק קיבלנו אישור עקרוני להשתמש במאגר המידע של יד ושם, שכבר בנו קישוריות כזאת, ובעזרת אינטגרציה בין המערכות אפשר לשפר דרמטית את מנוע החיפוש".
לסיכום, אברמוביץ' יוצאת בקריאה לאנשי המגזר הציבורי בעבר ובהווה. "כדי שיהיה לישראל זיכרון לאומי, על כל מוסדות השלטון לגלות אחריות ולהפקיד את החומר שלהם בארכיון המדינה. פקידים שלקחו חומר הביתה יחזירו אותו למשרד. החומר הזה של המדינה, הוא שייך לציבור הרחב, ואין דרך אחרת להנגיש אותו. רק בארכיון המדינה יינתנו לו חיי נצח".
איך היא רואה את הארכיון ב-2030? "כל הדיסציפלינה הארכיונית בארץ ובעולם השתנתה לנו. מישהו הזיז את הגבינה שלנו. הארכיון בצומת דרכים, ואני צריכה לדאוג שמי שיקבל ממני את המקל יהיה מוכן לעולם החדש. אני רוצה שנהיה מקור ידע לא רק על היסטוריה ישראלית, אלא גם על ניהול ארכיון. יש בישראל שלל ארכיונים פרטיים וממשלתיים, ואנחנו צוברים ידע אדיר על איך לדאוג שחומר וידע יישמרו לעד. אנחנו כבר מתוקצבים בידי הציבור, אז אנחנו נותנים את הידע חינם לכל דורש.
"נוסף על כך, אנחנו רוצים שכל אחד - ילד, חוקר, פנסיונר - יוכל לקבל גישה לכל המקורות ההיסטוריים של ישראל. יש לזה חשיבות אישית, לאומית ומחקרית. התוכנית היא ל-2030, ואני אסיים את הקדנציה שלי קודם, אבל אני מקווה לגזור את הסרט".