המילואימניק שמספר איך זה לחזור ולגלות שחצי מהלקוחות עזבו

"בימים האחרונים של המילואים אתה כבר מחכה לרגע שבו תהיה עם המשפחה, עם בת הזוג ועם המתאמנים. אבל אז אתה חוזר ורואה שהזמן לא עצר מלכת כשנעדרת. אתה חוזר לרכבת נוסעת, אף אחד לא חיכה לך, הכול המשיך ורץ ואתה צריך לקפוץ על הרכבת או שתפספס אותה. אין לך זמן לעצור רגע, לנשום ולהפנים את המעבר מהמשימה והמלחמה שהיית בה 90 יום למציאות ששאר המדינה חווה", כך מתאר גלעד דבוש, בעלים של מועדון הכושר Hardcore בפתח תקווה, את הרגע שבו חזר הביתה ולעסק העצמאי שלו.

המילואים: "ב־7 באוקטובר גויסתי ליחידת האבטחה של השיירות האסטרטגיות של כיפת ברזל. היו הרבה רגעים קשים, במיוחד בהתחלה כשכל אזור העוטף היה במלחמה. נתקלנו לא מעט בראיות לזוועות שהתרחשו ב-7 באוקטובר. כל המשימות היו סביב זה. אלה תמונות שקשה למחוק מהראש. התרוצצנו ממקום למקום תחת אש כדי לאייש ולחמש את כיפת ברזל.

"לאחר מכן שירתי בבסיס חצור בדרום, ובחודש האחרון הוצבתי באחד הקיבוצים בצפון. לאורך הדרך ניסיתי לייצר לעצמי שגרה - קמתי בכל יום מוקדם, עשיתי אימון כושר ותרגולים לקראת משימות. לא ממש ישנו בתקופה הזאת. היינו לפעמים יוצאים למשימות ב־23:00 וחוזרים ב־6:00, ישנים שעה־שעתיים ומתחילים יום חדש. ניסיתי גם להמשיך ללמוד תוך כדי - אני עושה קורס תכנות - ולא רציתי להפסיד יותר מדי חומר, אז מצאתי את עצמי יושב על ארגז של מיחם בבסיס ולומד ברגעים שהיה פנאי.

"כשהתגייסתי הודעתי למתאמנים שאני לא יודע מה קורה בזמן הקרוב, אז כרגע המועדון נסגר. אחד מהם אמר לי שהוא ייקח הכול על עצמו, גם את האימונים וגם את הניהול. הוא עשה משהו מדהים, כי אני הייתי מנותק לגמרי, ברמה שלא ידעתי מה קורה במועדון שלי, והוא הצליח להחזיק את המקום חי".

החזרה לשגרה: "השתחררתי ב־28 בדצמבר, אבל קיבלתי משכורת עבור חמישה ימים נוספים. המטרה היא שהמילואימניקים יוכלו לנוח לפני שהם חוזרים לעבודה, אבל אני עצמאי אז אני לא יכול להרשות לעצמי לנוח חמישה ימים ולחזור בהדרגה. יום אחרי השחרור כבר חזרתי למועדון. כולם קיבלו אותי מדהים, לא שאלו יותר מדי שאלות, ועדיין ההתחלה הייתה קשה מאוד, הרגשתי תלוש. השבועיים הראשונים היו לא פשוטים. המתאמנים כל הזמן שאלו אותי: מה קורה? אתה לא רגיל, אתה לא כמו פעם, לא גלעד שאנחנו מכירים. ובאמת הרגשתי שונה, שאני לא 100% שם, שחלק ממני נשאר במקום אחר".

האתגר: "הקושי הגדול היה ליישב בין המציאות שהייתי בה יום לפני למציאות בשגרה. הייתי במשימה עם שליחות ומשמעות ואז מצד אחד חזרתי לחיים שלי ושמחתי לחזור אליהם, אבל מצד שני הכול נהיה קצת פחות משמעותי. התחושה שליוותה אותי, ועדיין קיימת ברקע, היא שאנשים מתעסקים בדברים שוליים ולא חשובים. על מה אתם בוכים? על מה אתם מדברים? על זה שהפסדתם אימון? על משהו שקרה בעבודה עם הבוס? אנחנו כמה שבועות לא ישנו.

"לא היינו לוחמים בתוך עזה, אבל אתה מרגיש חיבור לקבוצה גדולה של אנשים עם מטרה משותפת ומאוד חשובה למדינה, ואתה ממש מרגיש בכל יום איך אתה מגן על אזרחים. וכל זה נעלם בן רגע כשאתה משתחרר. התחושה שאנשים מתעסקים בדברים פחות חשובים היא הדבר הכי קשה שאני מתמודדת איתו יום־יום מאז השחרור.

"מלבד זאת, העסק ספג פגיעה כלכלית קשה ומתאמנים נטשו. באופן כללי זו חוויה לא נעימה להיות עצמאי במדינת ישראל, אבל במשברים כמו קורונה ומלחמה זה הופך להיות בלתי אפשרי כמעט. יותר מ־50% מהלקוחות שלי עזבו מאז 7 באוקטובר, ואני גם מבין אותם. לא כולם יכולים לשמר שגרת אימונים כשהמאמן במילואים והשעות שונות וכל המדינה בכאוס. חלקם גם יצאו לחל"ת ולא יכלו להמשיך לשלם, ו־20% מהמתאמנים שלי יצאו בעצמם למילואים. עכשיו אני מנסה לשקם את העסק. אני מאוד מעריך את מי שנשארו ואני משקיע בהם. ועדיין, אני מרגיש כאילו הכול מעורבב לי, הרצון לשקם את העסק עם הצורך להרגיש משמעות גדולה יותר בחיים, כמו שהרגשתי במילואים".

ההתמודדות: "ברגע שהבנתי שכולם באותה סירה, חשתי הקלה. חשבתי שזה רק אצלי ושאני חייב להתנער מהר מתחושות התלישות, אבל כשהתחלתי לדבר עם חברים מהמילואים, כולם אמרו שהם מרגישים אותו דבר. אז אמרתי לעצמי: הזמן יעשה את שלו. עבר כמעט חודש ואני מרגיש שאני חוזר לעצמי, אבל עדיין לא לגמרי. הפרופורציות שלי שונות, אני פחות מתרגש מכל מיני דברים שהתרגשתי מהר בעבר ואני שם דברים בסדר עדיפויות שונה".