החיילים המשוחררים שאמריקה חפצה ביקרם

ב-1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר איש לא ידע מתי היא תסתיים או אפילו איך היא תסתיים, הקונגרס של ארה"ב אימץ חוק, שניתן לו השם הרשמי המצודד 'פקודת ההסדרה הסלקטיבית של המשרתים'. הוא נודע לימים בשם הלא פורמלי 'חוק ה GIs'. אלה ראשי תיבות אמריקאים, שמכל מיני סיבות פולקלוריסטיות נעשו כינוי הסלנג לחיילים בצבא ארה"ב. 

● יואב קרני, פרשנות | העולם מוזמן לבחור מנצח במשחק סכום אפס
● יואב קרני, פרשנות | כבוד בית המשפט, הם לא התכוונו

החוק של 1944 נועד להקל על התאזרחותם המחודשת של חיילי הצבא הגדול ביותר של כל הזמנים. עד ספטמבר 1945, שבו הגיעה המלחמה אל קיצה, שירתו לא פחות מ-16 מיליון בני אדם בכוחות המזוינים של ארה"ב, 10% ויותר מהאוכלוסייה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהרפובליקה האמריקאית ניסתה לגמול לחייליה. מאחר שלא היה לה מעולם צבא סדיר במובן המקובל, והיא גייסה אותו רק כאשר פרצה מלחמה, היא הכירה בצורך לפצות את המגויסים ואת המתנדבים על הזמן שאיבדו ועל ייסורי הגוף והנפש שלהם.

זה לא עבד. לא לאחר מלחמת העצמאות של שלהי המאה ה-18, לא לאחר מלחמת מקסיקו של אמצע המאה ה-19, לא לאחר מלחמת האזרחים בתחילת השליש האחרון של המאה ה-19, לא לאחר מלחמת ארה"ב-ספרד בצומת המאה ה-19 והמאה ה-20, ובמיוחד לא לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה ב-1918.

השמים נפלו

כדי להימנע מן השגיאות של המלחמות הקודמות, הקונגרס החליט ב-1924 להקצות בונוס מיוחד לחיילים המשוחררים של מלחמת העולם הראשונה. הוא קבע תאריך יעד לתשלומו: 20 שנה אחר כך, כאשר ותיקי המלחמה יהיו לפחות בשנות ה-40 שלהם, או אפילו סמוכים לגיל זקנה. תוחלת החיים הממוצעת של גברים הייתה אז 53 שנה. בזמן ההוא לא הייתה רשת ביטחון חברתית. הביטוח הלאומי (או 'החברתי', כפי שהוא נקרא באמריקה) לא יקום אלא ב-1935. הבונוס נועד למלא משהו מן החלל. ביסודו עמדה ההנחה שהשמיים לא ייפלו על ראשי הממתינים.

אבל השמיים נפלו גם נפלו. השפל הגדול של תחילת שנות ה-30 הפך את רבע האמריקאים למובטלים. מיליונים השתרכו בתורים לבתי תמחוי, וביקשו צדקה בכנסיותיהם. ייאוש, פחד וחוסר אונים מילאו את הארץ. שני יהודים, הפזמונאי ייפ הרברג (Yip Harburg) והמלחין ג'יי גורני, כתבו את השיר בן האלמוות ?Brother, can you spare a dime (אחי, היש לך פרוטה מיותרת?).

החיילים המשוחררים התחננו לפני הממשלה הפדרלית להקדים את תשלום הבונוס. הממשלה סירבה. 30,000 מן המסורבים, "צבא הבונוס", עם נשיהם וטפם, עלו על וושינגטון, ונטו אוהלים במרכזה ובשוליה (היא הייתה אז עיר קטנה מאוד).

הממשלה עמדה בסירובה. משרד המשפטים פרסם ממצאים של "חקירה", שהראתה כי מאחורי המחאה עמדה המפלגה הקומוניסטית הזעירה. שר המשפטים ציווה עליהם להתפנות. משסירבו, הרמטכ"ל של הלא-בדיוק-צבא שלח טנקים ופרשים. אוהליהם של חיילי הבונוס ומיטלטליהם הועלו באש. הם גורשו מן העיר. שלושה חודשים אחר כך, הנשיא שאישר את השפלתם נחל תבוסה ניצחת בבחירות הכלליות. אבל הרושם של הימים ההם לא נמחה מזיכרון יורשו, פרנקלין רוזוולט, האיש שחתם על חוק ה-GIs של 1944.

"הטרנספורמציה החשובה ביותר"

החוק הציע משכנתאות זולות, אשראי נמוך ריבית לפתיחת עסקים ודמי אבטלה לשנה אחת. במרכז החוק עמדה הצעת הממשלה לממן את לימודי התואר הראשון של החיילים המשוחררים. הנחת המחוקקים הייתה שכמה מאות אלפים ישתמשו בזכות הזו. בסופו של דבר השתמשו בה שמונה מיליון אמריקאים. בתוך שבע שנים מסיום המלחמה, 10 מיליארד דולר הוצאו לסבסוד המשוחררים, שהם 120 מיליארד במושגי זמננו.

בעשרים השנה הבאות, התוצר המקומי הגולמי של ארה"ב זינק בקפיצות מדהימות. עד 1950 הוא עלה ב-50%. בעשר השנים הבאות הוא הוכפל.

כמובן, ההצלחה לא ניזונה ממקור יחיד. אבל ההרחבה חסרת התקדים של החינוך הגבוה מילאה תפקיד חשוב, אולי מרכזי; לא רק בכלכלה, אלא גם בחברה, בתרבות ובפוליטיקה. האמריקאים נעשו כמעט בן לילה משכילים יותר ממה שהיו אי פעם. קשר ישיר אפשר למצוא בין ההשכלה ההיא לשינויים בתבניות הצריכה, הדיור, הקריאה והעניין בעולם החיצון. הורים משכילים יותר נטו לגדל ילדים סקרנים יותר, לטובת הדורות הבאים.

מעניין שעצם הרעיון של עזרה ממשלתית לחיילים המשוחררים עורר מחלוקת עזה, עוד מן השנים הראשונות של ארה"ב. ב-1818, סנאטור מצפון קרוליינה התנגד לו, מפני שהוא חשב כי הוא סותר את הרעיון ש"כל אדם צריך לחיות מעמל כפיו" (במקור האנגלי: "מזיעת מצחו") ו"אין לשלם לאיש כדי שהוא יעשה משהו". ב-1887, הנשיא הדמוקרטי גרובר קליבלנד הטיל וטו על פיצוי לוותיקי מלחמת האזרחים. ב-1924, הנשיא הרפובליקאי הפופולרי קלווין קולידג' הטיל וטו על חוק הבונוס. "אהבת מולדת הנקנית ומשולמת אינה אהבת מולדת", הוא הסביר. נמצא רוב בקונגרס לדחות את הווטו.

ב-1944 נעלמו כמעט כל הספקות. לימים יכתוב עיתונאי מפורסם, כי ותיקי מלחמת העולם השנייה היו 'הדור הגדול ביותר של אמריקה'. חוק ה-GIs תואר כ"טרנספורמציה החשובה ביותר בחינוך ובחברה של ארה"ב". הוא היה מופת לחוקי ה-GIs הבאים. זה שנחקק לאחר מלחמת וייטנם עודד 72% מן המשוחררים להירשם למוסדות השכלה גבוהה על חשבון הממשלה.

הרבה כישלונות נרשמו בטיפול בוותיקי המלחמות. היו בזבוז ושחיתות, לפעמים בהיקף מבעית. אבל ביסודם עמד צדק פשוט: שוויון הזדמנויות.