"התרגלתי להיות מופעל מאפס למאה בשנייה, ופתאום בעבודה מדברים איתי על תהליכים"

רושל מושייב חזר לעבודה כמנהל פיתוח עסקי בברייט דאטה לפני כשבועיים לאחר 100 ימי מילואים ולחימה כסמל חוליית רפואה. הצוות שלו, שכלל שני רופאים, שלושה חובשים וקצין, טיפל בשטח בפצועים במעין בית חולים שדה, ונלחם, בין היתר, בבית חאנון ובג'באליה. בתקופה הזאת הוא איבד חבר מהפלוגה וחבר טוב אחר שלו נפצע קשה.

המילואים: "ב-6 באוקטובר היינו בחתונה של אחד מהחברים לצוות בחטיבת 551. כמה שעות אחרי שנפרדנו - נפגשנו במלחמה. שלושה שבועות עשינו אימונים קרביים ותרגולות רפואיות, וב-28 באוקטובר צעדנו לתוך עזה. כבשנו מהר מאוד את היעדים שהיינו צריכים לכבוש, ואז התחלנו רוטינה של טיהור המרחב. כל בית שני היה עם חומר או ציוד שהיה רלוונטי.

"כשהיינו בבית לאהיא, ישבנו בחדר עם שני רופאים וידענו שיש פעילות קרובה. פתאום צועקים לנו מבחוץ 'פצועים'. לקחנו את הציוד ורצנו לשם ואחרי 300 מטר נקלענו לחילופי אש, ושני חיילים נפגעו. אחד מהם נמצא בשיקום אחרי שהיה פצוע אנוש, אבל השני נפטר אחרי שלושה שבועות של אשפוז. שניהם היו חברים שלי והחיים השתנו בשנייה.

"בג'באליה הייתי חלק מפעילות שבה נמצאו שלושה חטופים שנרצחו בידי מחבלים הושארו במנהרה. עשינו להם טקס אזכרה בלילה, זה היה רגע משמעותי עבורנו. ברגע ההוא ראינו איך אנחנו משפיעים בשטח, והצלחנו להחזיר חלק מהגופות הביתה. זו טיפה בים אבל זו המשימה. היא מאוד קשה וסזיפית".

החזרה לשגרה: "כשהגעתי למשרד כולם נתנו לנו, המילואימניקים, תחושת גיבורות. זה הרגיש מוזר כי המשימה לא נגמרה וגם כי אני אחד ממאות אלפים. אבל בסוף זה לא קל להתמודד עם הפער בין משרד מפונפן עם ארוחות ולו"ז סדור לבין אי־הוודאות הגדולה, הזוהמה, הרעש והחשש מהעתיד. קשה להתמודד גם עם העובדה שהעיסוק של העבודה הוא לא בהצלת חיים או לחימה, אז הרבה דברים בעבודה מתחילים להיראות לא חשובים ולא רלוונטיים. אני עובד עם לקוחות מכל העולם, בעיקר עם סין, והם פונים אליי עם הצרכים שלהם. אני בקלות יכול לחשוב: מה הוא רוצה, לפני שנייה חזרתי מהקרב, חברים שלי נשארו שם, הקרב לא נגמר, את מי מעניין הצורך הזה? אבל הוא הלקוח, והוא לא אמור לדעת מה עובר עליי. בסופו של דבר, גם בעבודה יש תרומה משמעותית - כלכלה חזקה זה צבא חזק. אני מעדיף לחשוב על המשימה שלפניי כדי לא לשקוע".

האתגר: "בשבוע הראשון בעבודה הייתי נסער, חסר שקט, לא הייתי מסוגל לנהל שיחה. באתי על 200 למשרד. התרגלתי להיות מופעל מאפס למאה - קורה משהו עכשיו, צריך לזוז, מתקפלים, מפוצצים, רצים. ואז אני מגיע למשרד ויש תהליכים, עובדים, שיחות. היה מורכב להתמודד עם זה, להוריד הילוך. הקושי הכי גדול שלי הוא לבנות תוכנית - התבקשתי לתכנן איך תיראה השנה העתידית שלי, ואני אומר לעצמי: מחר יש לבנון, אחי במלחמה, המשפחה שלי באי־ודאות, קשה לי לתכנן קדימה".

ההתמודדות: "אני נצמד למשימות הקטנות ולמה שיש לי שליטה עליו, וזה עוזר לי. לפתור בעיה פה ולפתור בעיה שם עוזר לי יותר מאשר לחשוב איך אני חוזר למסלול ועומד בכל היעדים שלי. קשה לחשוב בגדול. בשביל זה צריך לדלות אנרגיה ממקור שהוא די ריק בשלב הזה בחיים. הראש לא שם והוא גולש כל הזמן לאתרי החדשות, אני פוחד לראות עוד מישהו שאני מכיר ברשימה. אבל אז אני נזכר שאני לא חריג, לכולם יש משפחות וילדים בצבא, כולנו באותה סירה. אין מישהו במדינת ישראל שהוא לא חלק מהאירוע הזה, וזה עוזר להתמודד".