ח"כ ותא"ל (מיל') שרון ניר, ישראל ביתנו
סוגיית גיוס החרדים היא עניין שמעסיק את החברה בישראל ואת המערכת הפוליטית כאן כבר עשורים רבים. מבחינות מסוימות נדמה היה שהכול כבר נכתב ונאמר בעניין - בזמן שדבר לא משתנה - אך אז הגיע 7 באוקטובר. כעת הנושא הזה שוב נמצא בראש סדר היום, ואולי אפילו יביא לטלטלה פוליטית. השבוע הודיע שר הביטחון, יואב גלנט, כי לא יגיש חוק גיוס חדש מבלי שזה יהיה מקובל גם על בני גנץ ומפלגתו. "אתגר זה הגיע לפתחנו בשעת מלחמה כמוה לא ידענו 75 שנים", הוא אמר בהצהרה לתקשורת. "ולכן, אנחנו נדרשים להסכמות ולהחלטות שטרם קיבלנו 75 שנים". מוקדם יותר השבוע דן בג"ץ בעתירות שביקשו לחייב את הממשלה לגייס את הציבור החרדי, על רקע העובדה שחוק הגיוס פקע זה מכבר, ועד כה לא הועבר אחר במקומו.
● כמה תלמידי ישיבה יש בישראל, והאם מספרם גדול יותר מכל חיילי הסדיר?
מטבע הדברים גם חברי הכנסת הרבו לעסוק בנושא, וחלקם גם סיפקו נתונים. כך, למשל, ח"כ ותא"ל (מיל') שרון ניר מישראל ביתנו ציינה בערוץ הכנסת כי "מתוך ה־12 אלף (פוטנציאל הגיוס של בני הישיבות) מתגייסים 1,200 לאורך שנים. זה אומר שאין שום תזוזה". האם אלה אכן המספרים, איך נראית המגמה של גיוס החרדים בשנים האחרונות, ואיך בעצם התגלגלה המדינה לתוך הפלונטר הזה שלעיתים נראה שכבר אין איך להתיר אותו?
ההתחלה: 400 איש
אז איך נולד הפטור לחרדים? "בתקופת היישוב היו חרדים וגם חרדיות שהשתתפו בפעילות המחתרות", אומרת ד"ר אלישבע רוסמן־סטולמן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן ומרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים (בס"א). "עם הקמת המדינה, כשחוקקו את חוק שירות ביטחון שפירושו גיוס לכולם, ההנהגה החרדית וההנהגה הדתית־לאומית ביקשו לדחות את הגיוס של 400 בני הישיבה, מתוך הנחה שצריך לבנות מחדש את העולם התורני אחרי השואה". אבל זה לא היה העניין היחיד. צה"ל אכן לא היה אז "מקום ידידותי למי ששמרו מצוות", אומרת רוסמן־סטולמן, "היה מקרה, שהיה מאוד מפורסם בזמנו, של שני טבחים דתיים שקיבלו פקודה להכין ארוחה בשבת והם סירבו פקודה. הם הושפלו ונשפטו, והעניין התפוצץ ואפילו הגיע למועצת המדינה הזמנית. המסקנה הייתה, במידה מסוימת של צדק, שאי־אפשר להיות דתי בצה"ל". תוסיפו לזה את הריחוק של העולם החרדי מהאידיאולוגיה הציונית של מקימי המדינה, ואת העובדה שממילא דובר במספר קטן יחסית, ותקבלו שהפטור הזה בסך־הכול היה יכול להיראות הגיוני בזמנו.
אלא שכפי שניתן ללמוד מסקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, תוך זמן לא רב 400 בני הישיבה הפכו למספר גדול בהרבה. רוסמן־סטולמן מסמנת את נקודת המפנה במהפך של 1977, אז ההסכמים הקואליציוניים עליהם חתם ראש הממשלה מנחם בגין קבעו שלא יהיו מכסות בנוגע למספר הלומדים בישיבות. עתירה ראשונה לבג"ץ נגד אי השוויון הזה אמנם הוגשה כבר ב־1970, אך בהמשך הגיעו העתירות המשמעותיות, ובג"ץ החל להיכנס לתמונה. ב־1998 הוא קבע שהפטור חייב לעבור דרך חקיקה ראשית בכנסת. בהתאם, ב־2002, עבר חוק טל, שהסדיר בהוראת שעה את הפטור לחרדים, וכעשור מאוחר יותר בג"ץ פסל אותו וקבע שאינו חוקתי. במקומו הועבר מתווה חדש, וגם המתווה הזה נפסל על ידי בג"ץ.
כיום: "מאגר" של 60 אלף
כך פחות או יותר הגענו עד הלום. אבל מה בעצם המצב כיום, וכמה חרדים בכל זאת מתגייסים? זה מחזיר אותנו לדבריה של ח"כ ניר, שאכן עולים בקנה אחד עם הנתונים הרשמיים או עם פרסומים בעניין בתקשורת. מצה"ל קיבלנו נתונים על מספר המגויסים החרדים רק עד שנת 2021. מהם ניתן ללמוד כי אכן בכל אחת משלוש השנים האחרונות התגייסו כ־1,200 איש שמוגדרים חרדים (גם ההגדרה הזאת היא אינה נטולת בעיות, וכפי שמציינת גם רוסמן־סטולמן חלק ממי שנכללים בנתונים הללו כבר אינם מנהלים אורח חיים חרדי), כשבמספר אין שום גידול והוא אף נמצא בדעיכה קלה. יתרה מכך, מנתונים שהציג צה"ל בשבוע שעבר בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, עולה כי גם לאחר האירוע המכונן של 7 באוקטובר לא נרשם שינוי במגמה.
מה שכן, לא תמיד קו המגמה היה שטוח כמו בשנים האחרונות. לפי שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בין 2007 ל־2015 נרשמה בכל שנה עלייה במספר המתגייסים החרדים, ובשיא (2015) גויסו כ־2,150 חרדים. מאז המגמה נמצאת בירידה (ראו גרף), באופן שאפשר להעריך שהוא קשור גם להתפתחויות הפוליטיות (למעט התקופה הקצרה של ממשלת בנט־לפיד, לא היו עוד קואליציות ללא חרדים).
ומה לגבי פוטנציאל הגיוס החרדי שעומד לפי ח"כ ניר על כ־12 אלף איש בשנה? כאן לא קיבלנו תגובה רשמית מדובר צה"ל, אך גם את הנתון הזה אפשר למצוא בדיווחים שונים בתקשורת. כך, למשל, לפי ידיעה בוואלה זה המספר שהוצג על ידי ראש חטיבת תכנון באכ"א, בדיון בועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון, במאי 2023. אם נרחיב מעט את היריעה, ונסכום את סך פוטנציאל הגיוס החרדי - כלומר, כל מקבלי דחיית השירות החרדים בין הגילים 18 ל־26 - אפשר לראות כי מדובר בלמעלה מ־60 אלף איש, כפי שציינו בבדיקה שערכנו בעבר (גם ח"כ ניר התייחסה לדברים והזכירה נתון דומה).
ומה עם הערבים?
כידוע, הציבור החרדי הוא לא היחידי שלא מתגייס, ולא פעם נשמעות טענות בהקשר הזה גם כלפי הציבור הערבי. מי שהפתיע השבוע בהקשר הזה היה יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, שהזכיר במהלך דיון בכנסת פרט פיקנטי מן העבר: "ב־1953, תופיק טובי, שהיה מספר שתיים נצחי ברק"ח… הגיש אי־אמון בממשלה, וקרא לבן גוריון גזען, כי הוא לא הסכים לגייס את הערבים לצה"ל". על מה מדובר?
חיפשנו את הדיון שאליו התכוון ליברמן, והנה הממצאים, כשהתיקונים מופיעים בסוגריים: מדובר בדיון שהתקיים בכנסת ב־1950 (ולא ב־1953) שבו ח"כ טובי (אז ממק"י, רק"ח הוקמה רק ב־1965) טען שחוק הגיוס מהווה "אפליה גזעית" (כלומר, הוא לא קרא לבן גוריון גזען). אבל העובדה שליברמן כן דייק בעניין העקרוני מעלה שאלה מעניינת: האם בימי ראשית המדינה הערבים עצמם ביקשו להתגייס לצבא, והמדינה היא זאת שסירבה?
ממאמר שפרסם פרופ' ליאב אורגד בכתב העת "המשפט", עולה כי השאלה הזאת אכן עמדה למבחן בשנותיה הראשונות של המדינה. ב־1954 שלח שר הביטחון, פנחס לבון, צו גיוס לכל "קהילות המיעוטים" שטרם גויסו, כדי "לתת לערבים את האפשרות להוכיח שלא רק זכויות הם תובעים לעצמם, כי אם נכונים הם למלא גם חובות". לפי המאמר, בדוח שסיכם את הניסוי נכתב כי בקרב הצעירים הערבים "הייתה התלהבות מסוימת" מהגיוס, עקב הקסם שבלבישת מדים וברצון לעזוב את חיי השגרה שלהם, אבל בקרב המבוגרים נרשמה התנגדות. בנוסף, גורמים ערביים לאומיים דחקו בצעירים שלא להתגייס. למעשה, בין הגורמים הללו נכללה גם מפלגת מק"י. כן, אותה מפלגה בה היה חבר ח"כ טובי. בסופו של דבר, ולמרות שנרשמה היענות מסוימת, גיוס ערבים ירד מסדר היום, לנוחותם של שני הצדדים.
לקריאה נוספת: