קולות ירי, פיצוצים, אזעקות וחליבת פרות: כך נראים חיי הרפתנים מאז אוקטובר

מאז אוקטובר, שבילי קיבוץ אילון שבגליל המערבי ריקים מתושבים. בין הבתים צועדים בעיקר כוחות צבא ושומרי הגבולות החדשים - החקלאים, הרפתנים והלולנים. חייהם שזורים בחיי הפרות והתרנגולות, הולכים לישון מדי לילה וקמים מדי בוקר לקולות ירי, פיצוצים ואזעקות. בעלי החיים כבר התרגלו. הרפתנים, לעומת זאת, מתקשים הרבה יותר להיפרד מהחשש, חוסר הביטחון האישי והעצב על מה שהיה.

● "חופש ושוויון לא הולכים ביחד": מה עשתה המלחמה למודל הכלכלי של הקיבוצים? 
● הבכיר שמעריך - איך חילוץ החטופים משפיע על חמאס? 

"אני לא מרגיש פה בסכנה קיומית", אומר גילי שגיא, מנהל רפת מנור שבגליל המערבי. "הסיכון גבוה יותר מבכל מקום אחר, אבל זה לא שמחר נכנסים לפה מחבלי נוח'בה כמו שהיה בדרום, וכובשים את המקום.

"לפני חמש דקות הייתה פה אזעקה בגלל כטב"ם. זו השגרה. יש פה סוללת תותחים, ומעלינו בהר יש מדי פעם יריות מחשש התקרבות מחבלים לגבול. אבל מה שחשוב לנו זה ביטחון המזון שיישאר בארץ, ולא יהיו כל הזמן איומים של יבוא על החקלאים".

רפת מנור היא אגודה שיתופית חקלאית של קיבוץ אילון וקיבוץ פלך. בשגרה, מכסת החלב השנתית שהיא מייצרת עומדת על כ־8 מיליון ליטר בשנה. היא ממוקמת 2.8 ק"מ מהגבול, והחלב מגיע למחלבת שטראוס באחיהוד. לפני המלחמה, הצוות עבד 8-9 שעות בכל יום על 1,300 פרות. היום שגיא שולח אותם מוקדם הביתה, להמעיט חשיפה לסכנות. "לפעמים יש מצבים קשים מאוד, שאני עובד עם הגב לקיר ולא תמיד יודע מה לעשות", הוא משתף.

גרף הצריכה של מוצרי חלב בישראל יחסית יציב לאורך השנה, למעט בשבועות, חג הגבינות, והקיץ - לייצור גלידות. שיא הייצור, לעומת זאת, הוא באביב, כשהטמפרטורה אידאלית ושעות היום מתארכות. הרפתנים עובדים לפי מכסות, למעט השנה, כשכמעט אין מכסות בעקבות המלחמה.

ברפת אילון הגיעו כבר לתפוקה מלאה. "אחרי ההחלטה של מועצת החלב שב־2024 יתאפשר ייצור חופשי, הגבנו מהר מאוד, ותוך חודשיים הצפנו את השוק בחלב. יש רפתות שגם מגיעות לעודפים של 20%. אין צורך ביבוא חלב. הסיסמה אז הייתה הרצון להוריד מחיר. כנראה שזה לא צלח".

שגיא יודע שהוא, כמו חקלאים ורפתנים אחרים בדרום ובצפון, הם מהיחידים ששומרים היום על הגבולות. "אם לא היו פה חקלאים עכשיו, מי היה פה? רק הצבא", הוא מציין. "כמו שטרומפלדור אמר, איפה שהתלם האחרון, שם יהיה הגבול".

"אנחנו הגבולות"

מכירות מוצרי החלב ברשתות השיווק הסתכמו בשנת 2023 בכ־10.2 מיליארד שקל. סך הייצור עמד על כ־1.5 מיליארד ליטר חלב בקר בכ־635 רפתות. בישראל פעילות למעלה מ־100 מחלבות, כאשר שהגדולות ביותר הן תנובה, טרה, שטראוס, גד ורמת הגולן.

לפי נתוני מועצת החלב, 20% מתפוקת החלב מיוצרת ברפתות ובדירים שנמצאים תחת אש רציפה מאז 7 באוקטובר. אחת מהם היא רפת נחל עוז, שמייצרת כ־4 מיליון ליטר חלב בשנה, שמועברים לתנובה. את גידי סבאג, מנהל הרפת ב־30 השנים האחרונות, אנחנו מוצאים במצב מעודד. "חזרנו כמעט ל־6 באוקטובר", הוא אומר.

"איבדנו 100 פרות, חלק בגלל הפצצות וחלק בגלל שלא חלבנו תשעה ימים. קנינו כמה פרות חדשות, הרוב גידול עצמי, ונכנסו הרבה עגלות חדשות, כך שמספרית חזרנו, וגם מבחינת תנובת החלב אנחנו מתקרבים".

אחרי 7 באוקטובר, הרפתנים פתחו את השערים, והפרות שוחררו לשבילי הקיבוץ. אחרי שבוע הם חזרו ואספו את הפרות. עשרה ימים אחרי האסון, החלו בחליבה. בשבועיים הראשונים את כל החלב שפכו, בגלל זיהומים ודלקות. בהמשך עברו לחליבה אחת ביום, ואז לשתיים ושלוש.

נחל עוז עדיין מוגדר שטח צבאי סגור, ורעשי המלחמה מתפוצצים סביב בכל שעות היממה. הרפתנים והחקלאים הם בין היחידים שנשארו בקיבוץ. "אנחנו הגבולות", אומר סבאג. "היה סיפור של חדירה באזור כרם שלום, כמעט הייתה גם בנחל עוז לפני חודשיים. ההרגשה היא שלא השתנה כלום".

 גידי סבאג, רפת נחל עוז

כשאני שואלת אותו למה החליט לחזור, הוא משיב מיד: "אלה בעלי חיים. אני מעל 40 שנה ברפת. אני יכול לעזוב? האלטרנטיבה היא לסגור, אבל הרפתות הן המגדלור של ההתיישבות היום בעוטף. כולן מתפקדות, אפילו במקומות ריקים מאנשים".

סבאג מודה כי הפחד קיים, אבל משתדל להתרכז בעבודה. "אנשים מהקהילה שפונו אומרים 'כיף לך, אתה בבית'. כולם מתגעגעים הביתה. אבל לא כיף להיות בבית עכשיו. לדעתי, הרפתות בצפון במצב גרוע יותר. אנחנו אחרי האירוע, שם זה עוד לא קרה. ואצלנו הירי לא באותה רמה כמו שם היום".

היום רוב הצוות מקומי, כמה תאילנדים שחזרו, ותופעה חדשה של מתנדבי חו"ל, לא יהודים, בין היתר מגרמניה ומהולנד. "מסתבר שיש לנו לא רק שונאים בעולם", הוא מחייך. "אם ייצא משהו טוב מכל זה, זה הסיפור של כמה ביטחון המזון הצליח לעלות למודעות של מקבלי ההחלטות. הוכח חד־משמעית שלא כדאי לייבא חלב".

"המתנדבים הצילו אותנו"

ראובן אשרניצקי מנהל את פ.ר.ח (פרות רעים חולית), הרפת המשותפת של רעים וחולית שמוכרת את תוצרתה לטרה. למעשה, זו אינה הקדנציה הראשונה שלו שם. הוא כבר עזב את התפקיד, אבל לפני המלחמה ביקשו ממנו לחזור בסוף אוקטובר. ב־7 באוקטובר נחטפו מהרפת עובדים תאילנדים וארבעה בני משפחה מרהט. האב יוסף אלזיאדנה ובנו חמזה עדיין מוחזקים בשבי חמאס. "כולם בטראומה", מספר אשרניצקי.

"מתוך 700 פרות, 40 מתו, ורבות אחרות התייבשו והפסיקו לתת חלב. מכרנו 160. עד אז התפוקה הייתה 8 מיליון ליטר בשנה. ירדנו קשות בייצור, אבל בפברואר, כשהתאילנדים חזרו, חזרנו לשלוש חליבות ביום. אגב, הם לא חזרו רק בגלל כסף. הם מסתובבים פה עם אופניים חשמליות עם דגלי ישראל. רואים שזו אהבה.

 ראובן אשרניצקי, רפת רעים וחולית

"אנחנו חוזרים לאט לתלם, אבל למרות שקיבלנו עוד מכסת חלב, אנחנו לא מצליחים לייצר אותה. בתחילת 2023 התחילו לבנות מכון חליבה חדש. היום, לקבלן שעבד עם פועלים מחברון, אין מי שיבנה. גם אין לנו מקום, ואיך לחלוב כל־כך הרבה פרות. הרבה אנשים מפחדים לבוא. המתנדבים הצילו אותנו".

סוגיית כוח־האדם היא אחת המטרידות ביותר. "מנהלי הרפתות ממש לא צעירים, רובנו מעל 60", מציין אשרניצקי. "וממה שאני יודע, בפקולטה אין הרבה סטודנטים. העתודות הניהוליות הן בעיקר מתוך אנשים שצומחים ברפת, אבל ההכשרה המקצועית לא באה לידי ביטוי. זה יפגע בנו בעתיד.

"מישהו ותיק ממני בענף העריך לאחרונה שהרבה רפתות ייסגרו או יתאחדו בגלל נושא הניהול. אבל אי־אפשר להשוות רפת בגולן מול רפת בערבה. לרפתות בערבה יש עלויות הובלת מזונות גבוהות, ונדרשים להשקיע הרבה יותר בצינון הפרות, ולכן מרוויחים פחות".

למה בסוף חזרת לרפת?
"לפעמים אני באמת שואל את עצמי מה אני צריך את זה. בעוד חצי שנה אני בן 69. עצוב פה, ואין כמעט אנשים. אבל האמת, אני אוהב את זה, וגם הצלחתי לכנס סביבי עוד שני רפתנים מקיבוצים אחרים. מרגישים את הנתינה שלהם.

"אני לא יודע לאן זה הולך. אני מקווה שבני גילי או קצת יותר צעירים יחזרו. אבל בעלי משפחות עם ילדים, אני אפילו לא מבקש מהם. מצד שני, זה מוריד מהחיים שלנו פה, וזה חסר. את הנכדים אנחנו לא רואים הרבה. הם עדיין מפונים, והנסיעה אליהם לפעמים יותר ארוכה מאשר לטוס לקפריסין".