על כוכבים ואנשים / איור: תמיר שפר
א. בשבוע שעבר היה לי רגע מאוד מביך: הזלתי דמעות מול קהל. זה היה בבית החולים וולפסון בחולון. בגלל שאני מושתל כליה שכותב בעיתון, מזמינים אותי מדי פעם לדבר מול אנשי סגל רפואי על חוויותיי כמטופל. יש להם איזו רפורמה שם שמטרתה לשים את המאושפז במרכז ואני שמח לעזור, אף שבפעם הזו כבר הרגשתי שמתחיל להיות לי קשה לחוות את הכול מחדש, להיזכר. אדם בריא לא צריך לחשוב על מחלות.
במהלך ההרצאה נזכרתי בסיפור שסיפר לי ד"ר חגי קדם. מה שלומו באמת, שאלתי בכירה במשרד הבריאות שישבה בשורה הראשונה. הוא נפטר, ענתה. זה הוציא אותי לחלוטין מריכוז. לא היה לי מושג.
השבוע לפני חצי שנה נפטר ד"ר חגי קדם. הכרנו בהרצאות כאלה בדיוק; היו מביאים את שנינו לייצג את הצד של המטופלים כי ידענו לעשות את זה מצחיק ביחד. אני גבוה ורזה עם תלתלים, הוא נמוך ושרירי עם קרחת. מין צוות הווי כזה. הוא היה הרופא המיתולוגי של סיירת מטכ"ל (אל"מ מיל.) וכוכב עולה בשמי הרפואה כשחטף את הסרטן. המחלה גרמה לו לראות את בית החולים מזווית אחרת לגמרי.
כשאתה חולה, אמר קדם - וזה הסיפור שלו שהתחלתי לספר בוולפסון לפני ששאלתי מה שלומו - אתה פתאום רואה את בית החולים מלמטה למעלה, גם מטאפורית, אבל קודם כול פיזית: אתה שוכב על מיטה ורואה המון את התקרה. כשהתקרה זזה, אתה יודע שהמיטה נוסעת. בתור רופא, אמר, בחיים לא הסתכלתי על תקרת בית החולים. הוא זה שיזם ופיתח את פרויקט "החולה במרכז" בתפקידו כמנהל האגף לתכנון מדיניות במשרד הבריאות. בן 64 במותו.
הוא היה כזה אחלה גבר, חגי קדם. שמחתי מאוד להכיר אותו. איכשהו הצלחתי חצי להתאפס, המשכתי לספר את הסיפור שלו וכשהרמתי את הראש אל הפלורסנט של וולפסון וביקשתי מכל הקהל שיעשה כמוני ויראה לראשונה את התקרה שאותה הוא לוקח כמובן מאליו, ירדו לי דמעות. אם הוא יכול למות, כל אחד יכול.
אז לזכר חגי קדם אני רוצה לאחל לכולנו שכשנביט למעלה נראה שמיים ושמש וירח וכוכבים ולא תקרות של בתי חולים.
ב. יצאתי מוולפסון כמעט בבהלה, נעמדתי ליד תחנת האוטובוס והרמתי מבט לשמיים. קראתי שזו התקופה בשנה שבה אפשר לראות את כוכב שבתאי בעין בלתי מזוינת, כשכדור הארץ נמצא בינו לבין השמש. אני מחפש אותו, אבל אין לי באמת שמץ של מושג לאן להסתכל, ואני יודע שאם אפתח את האפליקציה שמבארת את שמי הלילה, משהו אחר כבר יסיח את דעתי ושעדיף פשוט להסתכל רגע בשקט. אני בוחר נקודה צהובה חיוורת שנראית לי במרחק של מיליארד וחצי קילומטרים מהכניסה לבית החולים וולפסון, מחליט שזה שבתאי ומתעודד לרגע.
למה? כי אני יודע שבאותם רגעים ממש שבהם אני עומד פה עצוב, מבצעת החללית קאסיני צלילה בתוך הרווח הצר - רק 2,400 קילומטרים - שבין שבתאי וטבעותיו המהממות. זו הפעם הראשונה שהאדם ומעשה ידיו צוללים לאזור הזה, שבינתיים מצליח להפתיע בגדול: המדענים חשבו שהחלל שם יהיה מלא בסלעים, אבק וקרח שיכסחו את החללית, אבל לא. די ריק שם, מתברר, ואין סכנה לחללית, שאת צלילתה הבאה כבר תעשה עם פחות מיגון. באתר של המשימה אפשר לשמוע, דרך מיקרופונים המוצבים מחוץ לחללית, את חלקיקי הסלע והקרח פוגעים בחללית. כמו גשם מטפטף על גג של מכונית. החוקרים ציפו לברד כבד.
ג. זו התחלת הסוף של החללית קאסיני, שיצאה אל שבתאי לפני 20 שנה. היא תבצע 22 צלילות ברווח בין הטבעות והכוכב, במטרה לבדוק את המסה והגיל שלהן: האם הטבעות נולדו עם הכוכב, או שמא הן שרידי ירחים או עצמים שמימיים אחרים שנלכדו בכוח המשיכה של שבתאי שקרע אותם לגזרים.
בצלילה האחרונה תיכנס קאסיני לאטמוספרה של שבתאי ותישרף. זה יקרה בספטמבר. הדבר הכי יפה בעיניי בכל הסיפור הוא זה: החללית לא חייבת להפוך לאבק, מצבה פיקס והיא יכולה לספק את הכוח שלה בעצמה, אבל המהנדסים חוששים מתסריט קלוש ונהדר, שלפיו יש סיכוי מסוים שבמסוימים שכמה בקטריות ארציות הצליחו לשרוד את המסע בן עשרים השנים ומיליארדי הקילומטרים על סיפון הקאסיני.
מה הבעיה עם זה? יכול להיות שמתישהו, החללית לא תצליח לתקן בעצמה את מסלולה ותתרסק, אף שהסיכוי לכך אפסי, על אחד מ-62 הירחים של שבתאי (כן, הרבה). סיכוי אפסי עוד יותר מאפסי ירסק אותה על טיטאן, הירח הגדול ביותר של שבתאי, שבו יש צל צלו של שבריר של הסתברות לא ריאלית לאפשרות של קיום חיים מתחת לקרח.
המדענים, קראתי, חוששים מההשלכות של מה שעלול לקרות בעקבות נחיתת בקטריות ארציות על כוכב עם תנאים לקיום חיים. הם אומרים שזה "יכול לפגוע במחקר עתידי של חיפוש חיים בירחי שבתאי".
אתם מכירים אותי, אני מעריץ מדענים, אבל פה פשוט בא לי לתפוס אותם בצווארון ולנער חזק: רבותיי! יש פה צ'אנס - קלוש שבקלושים, ועדיין - לא רק לחקור חיים, אלא ממש ליצור אותם. על כוכב אחר. מהתחלה. ולצלם ולחקור את הכול. איך אתם יכולים לוותר על זה?
ד. ולא על סתם כוכב - טיטאן זה חתיכת כוכב שמככב כבר שנים בראש מצעד מאפשרי החיים. הוא אמנם ירחו של שבתאי, אבל הירח היחיד במערכת השמש שיש לו אטמוספרה משלו ואפשר למצוא בו רבים מחומרי הגלם של החיים: פחמן, מים, חנקן. המקום אפל והמים קפואים - הטמפרטורה הממוצעת שם היא מינוס 180 מעלות צלזיוס, אבל יש שם נוף די יפה; נחלים, צוקים גבוהים ומישורים מוצפי מתאן ופרופן, חומרים שעל כדור הארץ נמצאים במצב של גז, אבל שם הם יורדים כגשם וזורמים כמים.
לפני 12 שנה נחתה עליו הגשושית של קאסיני, "הויגנס". הוא העצם השמימי הרחוק ביותר שעליו נחת כלי מתוצרת אדם. מתחת לשכבת הקרח, אנחנו מאמינים, צריכה להיות שכבה חמה יותר של מים זורמים שאולי יכולים לאפשר חיים. אנחנו כבר יודעים שעל פני טיטאן יש מולקולות אורגניות פשוטות, שאינן חיים (בינתיים).
אז תגידו לי אתם, איך אפשר לוותר על הסיכוי הזה? לו אני ראש תוכנית החלל, אני מתחיל להשליך בקטריות ארציות על טיטאן ומחכה לראות מה קורה. אבל מדענים הם אנשים משונים.
ה. אני עומד בכניסה של וולפסון ומסתכל לשמיים כבר די הרבה זמן כנראה, כי פתאום אני שם לב שאנשים שעומדים סביבי מסתכלים למעלה באותו כיוון כמוני, מחפשים.
כדי להטיס את קאסיני לשבתאי השתמשו בדבר מגניב מאוד שנקרא "מקלעת כבידתית": כדי להתקדם, להאט או להאיץ, משתמשת החללית בכוח הכבידה של הכוכב שלידה. קאסיני השתמשה בזה של כדור הארץ, של נגה ושל צדק כדי להגיע ממקום למקום. אני חושב שזה קצת כמו לחיות ולפגוש אנשים כמו חגי קדם: כשאתה עובר לידם, כוח הכבידה שלהם משפיע עליך לטובה. גורם לך לראות דברים אחרת, להתקדם.
על מה מסתכלים אח שלי, שואל אותי מישהו. על השמיים, אני אומר לו. למה מה יש בשמיים, הוא שואל. שמיים זה ההפך מתקרה של בית חולים, אני אומר לו. בשמיים אין מנורות פלורסנט מכוערות, צינורות ברזל, קורי עכביש וטחב. שתמיד נראה שמיים ושמש וירח וכוכבים, אני אומר לו, לא תקרות של בתי חולים - ועולה לאוטובוס.