גאידמק, זאבי, חוגג, טביב, פניג'ל, בן גור / צילום: שלומי יוסף, פולי בלום, יונתן בלום, תמר מצפי, אסף שקד-וואלה, עינת לברון
בתחילת השבוע הודיע מבקר המדינה מתניהו אנגלמן שבמסגרת ביצוע ביקורת בהתאחדות לכדורגל תיבחן גם פעילותה הפיננסית של הרשות לבקרה תקציבית. למה עכשיו? קשה להאמין כי העניין מנותק מההקשר של האירועים האחרונים סביב בית"ר ירושלים - סאגת החובות של בית"ר וההסתבכות של משה חוגג מעלים שוב את שאלת הפיקוח הפיננסי על קבוצות כדורגל בישראל.
לבקרה אין יכולת למנוע קריסה
בישראל הוקמה הבקרה התקציבית ב-1991 כדי להגדיל את הפיקוח על מועדוני הכדורגל ולמנוע מצב של הגעה לחדלות פירעון. הצעד היה אז טבעי, עם תחילת עידן הבעלות הפרטית והמעבר של קבוצות מבעלות של עיריות ורשויות מקומיות לאנשי עסקים. הפיקוח אמנם עזר -קבוצות נדרשו "לנקות שולחן" בכל שנה מחדש ונרשמו פחות אירועים שבהם שכר לא שולם - אבל לאורך השנים התברר כי אין לבקרה יכולת אמיתית למנוע ממועדון כדורגל לקרוס.
הסיבה פשוטה: איש עסקים שמחזיק בקבוצת כדורגל עושה זאת במקביל לעסקיו האחרים - כאשר אלו קורסים, קווי האשראי נסגרים וקורסת גם קבוצת הכדורגל. יותר מזה, לפעמים קבוצת הכדורגל, שהיא הנספח הפחות חשוב, ננטשת בשלב הראשון. במקרה הטוב יכולה הבקרה התקציבית לנסות ולסחוט את הבטוחות שהעמיד הבעלים עד תום העונה. עוד כמה חודשים של הנשמה מלאכותית, וזהו.
ובכל זאת, מדוע קבוצה כמו בית"ר, לא מסוגלת לגמור עונה למרות שהיא "עברה בבקרה" בתחילת השנה? הבקרה התקציבית הרי אישרה את תקציב המועדון ודאגה שההוצאות, כולל שכר השחקנים והמאמנים, מגובות בבטוחות אישיות של הבעלים.
לאורך השנים ראינו כי "העברת הקבוצה בבקרה" היא לא מדע מדויק. גורם בכדורגל הישראלי שמכיר מקרוב את המנגנון של פעילות הבקרה התקציבית, אמר לגלובס שזה בסופו של דבר "משחק של ניהול סיכונים". למה הוא מתכוון? קודם כל, לאורך השנים שבהן פעלה הבקרה לא כל הבעלים נדרשו באמת להביא בטוחות אישיות על תקציב הקבוצה. "יש בעלים שנמצאים כבר הרבה שנים במועדון והם הוכיחו שתמיד כשהיה צריך להזרים כסף לקבוצה הם הזרימו. מהם כבר לא דורשים ערבויות אישיות על התקציב", אומר אותו גורם.
השיטה הזאת היא בסדר כל עוד לבעלים שמסומנים כלא-בעיתיים אין בעיות. אין לה כמובן מענה למצבים שבהם דברים משתבשים. כך למשל, בעלים שמחזיק באחת מקבוצות ליגת העל כבר למעלה משני עשורים נשאל בעבר מה יקרה אם חס וחלילה הוא יילך לעולמו באמצע העונה, מי יערוב לכסף של השחקנים. מה הוא ענה? "לא יודע, אני מקווה שהבת שלי".
משחק ניהול סיכונים שגורר בעיות
העניין השני הוא שלאורך השנים התברר כי העסקים של בעלי הקבוצות הם לא חד-גוניים, ולא תמיד הבקרה יודעת איך להעמיד בטוחות על נכסים שונים. הסיפור המוכר ביותר הוא כמובן זה של אמיר כבירי והפועל ת"א. כבירי העמיד בטוחות אישיות באמצעות חפצי אמנות - אוסף פסלים - שמאוחר יותר התברר כי לא ניתן לממשו. האוסף נותר בידי כבירי, והקבוצה פשטה רגל. גם מה שקורה עכשיו עם הבעלים של בית"ר לא מספיק ברור - לפי דיווחים שונים חוגג העמיד בטוחות באמצעות ארנק דיגיטלי ששימש להחזקת כסף וירטואלי. לפי אותם דיווחים, לבקרה יש קושי טכני לממש בטוחות אלו.
העניין השלישי שמקשה על העסק הוא אותו משחק ניהול סיכונים - כאשר קבוצת יוצאת לדרך בתחילת העונה, התקציב נבנה על פי צפי הכנסות. הקבוצה יושבת בבקרה ומתחילה להציג את ההכנסות הצפויות שלה - הכנסות ממכירת כרטיסים, זכויות שידור, ספונסרים, מכירת שחקנים, משחקים באירופה וכו’. כל סעיף הכנסה פוטנציאלי נבחן ומאושר בסופו של דבר על ידי הבקרה.
הבעלים נדרש להביא "מהבית" את הסכום שבין סך ההכנסות לבין התקציב שאותו הוא מעוניין להעמיד. כלומר, אם סך ההכנסות שאושרו הוא 30 מיליון שקל, וסך ההתחייבויות (התקציב) של המועדון לעונה הוא 40 מיליון שקל, הרי שהבעלים צריך להתחייב על 10 מיליון שקל נוספים. איך הוא מביא את הכסף? חלק קטן בצ’קים שהבקרה יכולה לפדות, חלק בבטוחות אישיות לנכסים שבבעלותו. בכל פעם שמגיעים לנקודה שבה נוצר חוסר בתזרים הבעלים מזרים כסף מכיסו.
ככה יוצאים לדרך בתחילת העונה. אלא שניהול הסיכונים גורר בעיות - פתאום מתברר שהקבוצה לא מצליחה לנצח, הקהל לא מגיע, או שהיא נענשה במשחק רדיוס או שניים - ובום, ההכנסות ממכירת כרטיסים שתוכננו על 15 מיליון שקל ירדו ל-8 מיליון שקל בלבד. כך נוצר בור של 7 מיליון שקל לא מתוכנן. מי אמור להביא אותו? הבעלים כמובן. כך מתחילה מערבולת, שבסוף מטביעה את כולם.
לפעמים הפתרונות שמאושרים בבקרה הם גרועים עוד יותר - קבלת הלוואות על בסיס הכנסות עתידיות מזכויות שידור או ממכירת כרטיסים. אז הקבוצה מונשמת מלאכותית עוד קצת, רק כדי לגלות שגם העתיד שלה נצבע שחור. בעונה שלאחר מכן כבר אין גם את אותם מקורות הכנסה, שכאמור נזרקו למערכה להצלת הקבוצה בצורת הלוואה.
המקומיים קורסים, הזרים בורחים
האם הפיקוח צריך להיות הדוק יותר? לא בטוח. ההתאחדות לכדורגל התאהבה במנגנוני הפיקוח ההדוקים, אבל עם הזמן הם גורמים לכך שאנשי עסקים בורחים מהכדורגל. הרבה בעלים זרים הוחמצו כאן בשנים האחרונות. נכון, טיבם לא ידוע, אבל כבר ראינו את קריסתם של הבעלים המקומיים "הלגיטימיים" שהובילו בסוף קבוצות גדולות לתהום (חוגג, כבירי) או את אלו שעשו זאת תחת עננה משפטית (טביב).
במגזר הפרטי הרי כל אחד יכול לקנות סופרמרקט או חברת הייטק, והאכיפה על ענייני שכר מתנהלת בבתי הדין לעבודה. בכדורגל זה שונה משום מה. המנגנון של הבקרה התקציבית פועל מתוקף העובדה שקבוצות כדורגל הן גוף דו-מהותי. כלומר, שגם אם מועדון כדורגל הוא חברה בע"מ הרי שהוא שייך גם לציבור, ולכן חלות עליו נורמות ציבוריות.
ההסתכלות הזאת היא קצת נחלת העבר וקשורה לכך שהקבוצות נהנות מכספי ציבור. אבל המקרה הזה כבר לא לגמרי נכון. קבוצות הן אולי ציבוריות ברמה ההיסטורית, אבל הן מוחזקות על ידי בעלים פרטיים. הם אלו שמכניסים כסף. לאורך השנים פחות כסף מגיע "מהציבור", כלומר מתמיכה של עיריות או רשויות מקומיות. גם עבור השימוש באצטדיון הכדורגל העירוני משלמות הקבוצות, כלומר הבעלים, דמי שימוש לעיריות.
בסופו של דבר, מתברר כי הפיקוח לא יכול לטפל בבעית נזילות שמתרחשת אצל בעלים. היא יכולה, במקרה הטוב, להבטיח שהקבוצה תיזחל על גחונה עד סוף העונה.