הדיון בחוק הנבצרות בבג''ץ / צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות"
לאחרונה פעל נמרצות השר מאיר פרוש כדי לסייע לעבריין המורשע "הרב" אליעזר ברלנד לטוס לאומן באוקראינה. ראש הכת ברלנד הורשע בשורת עבירות חמורות, ובכללן עבירות מין. זה לא הפריע לפרוש לפעול כשתדלן עבורו כדי להוציא את ברלנד מהרשימה השחורה של השלטונות האוקראינים.
הציבור הזדעזע, התקשורת סערה. אבל זו סערה ידועה מראש. לא מדובר במעידה חד-פעמית. בשלהי 2016 ביקר פרוש, אז סגן שר החינוך, את ברלנד בכלאו. לאחר שחרורו, הגיעו פרוש ובנו (ראש עיריית אלעד) כדי להקביל את פניו של ברלנד, בנימוק מופרך של "ביקור חולים". לא מדובר בשלושה אירועים בודדים, אלא ברצף של אירועים בלתי מתקבלים על הדעת.
למען הסר ספק - פרוש לא היה היחיד, גם השר דאז יעקב ליצמן עלה לרגל. בתקשורת הכללית תקפו את ליצמן קשות, וכך גם את פרוש. אבל ההשפעה אפסית. פרוש מתייחס לכך כקצף על פני המים, ולכן שב לסורו בלי למצמץ. הסערה הנוכחית לא תשנה את ההתנהלות.
נבחרים על-ידי אדמו"רים ולא על-ידי התקשורת
ליצמן ופרוש נבחרים לתפקידם על-ידי האדמו"רים ולא על-ידי העיתונאים בערוצי הטלוויזיה. הנזק התדמיתי שנגרם להם בקרב הציבור שלהם הוא אפסי.
מוקדם יותר השנה חשף ידידי ג'וש בריינר בעיתון "הארץ" כי סגן שר התרבות יעקב טסלר סייע לארגן את הסכם ההשתקה של אביו, שביצע על-פי החשד עבירות מין חמורות בתלמידיו. גם אירוע זה חולל סערה בתקשורת הכללית, אך לא דגדג את מעמדו ואת כסאו של טסלר. בריינר פרסם לאחרונה כי מפלגת עוצמה יהודית נעזרת בעיתונאי בכיר במגזר החרדי, משה גלסנר, כיועץ סתרים שמשתמש בשם בדוי. בתחילה הטענות הוכחשו, אך העובדות התבררו חיש מהר.
נניח לעניינו האישי של גלסנר, ונדבר על העניין המהותי.
הערבוב בין עיתונאות לבין ייעוץ אסטרטגי ופרסום ממומן שנחזה לכתבה לגיטימית בתקשורת החרדית הוא עמוק ומושרש. הערבוב הזה הוא נזק ואסון. עיתונות חרדית עצמאית יכולה לשים סוף לשערוריות כמו פרשות ברלנד, מלכה לייפר, טסלר, המעדנייה של ליצמן, ועוד. את המחיר משלם הציבור החרדי, שנותר בלי שום כלי ביקורת אפקטיבי על נבחריו ומנהיגיו. שרים יכולים לסייע לעברייני מין, לדאוג לפתיחת מסעדה באופן שמסכן את בריאות הציבור, ועוד ועוד.
כשעל כל צעד יש עתירה, הפסקנו לעסוק במהות
הדיונים בבג"ץ נערמים ומצטברים. חוק דרעי, חוק הסבירות, פיטורי יו"ר הדואר, כינוס הוועדה לבחירת שופטים ועוד. חודש ספטמבר שמסתיים לו בסוף השבוע היה גדוש בדיונים ואירועים בבג"ץ. על הפרק כעת עומד חוק הנבצרות. בג"ץ דן במשך שעות ארוכות בשאלה אם יש לדחות את תחולת התיקון לחוק יסוד: הממשלה העוסק בנבצרות ראש הממשלה. לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, בג"ץ מלכתחילה היה צריך לפסול את התיקון הזה. בג"ץ לא קיבל את עמדתה הקוטבית לממשלה, והחליט לדון רק בשאלת תחולת החוק.
כולנו עוסקים בשאלה האם בג"ץ יתערב או לא יתערב בתחולת חוק היסוד. האם ראוי להתערב ולפסול חוק יסוד או לא. העם מפולג לשני מחנות בכל העתירות הללו. אבל השאלה הזו היא לא השאלה הכי חשובה אלא השאלה המשנית. השאלה החשובה באמת היא האם החוקים הללו באמת טובים וראויים, האם ההחלטות המינהליות הללו ראויות וטובות. כיוון שהתרגלנו לכך שעל כל החלטה וכל חוק מיד מוגשת עתירה, כבר הפסקנו לעסוק במהות.
כאשר בג"ץ קבע כי בנימין נתניהו רשאי להרכיב ממשלה למרות ההליך הפלילי נגדו, התקבע בציבור שזה לא רק חוקי אלא ראוי. לא אחווה דעה על העניין עצמו אלא על העיקרון. בין חוקי לבין ראוי יש פער. לא כל החלטה או חוק שבג"ץ לא פוסל הופכים להיות ראויים ומודל לחיקוי עקב דחיית העתירה. כאשר כל סוגיה הופכת להיות משפטית ומועברת לייעוץ המשפטי לממשלה ולבג"ץ לבחינה חוקית, הזיהוי בין חוקי לבין ראוי וטוב נעשה אינהרנטי.
ללא התמודדות עניינית עם ההסדר התמוה
בג"ץ הכשיר את חלוקת תלושי המזון של ש"ס בחגים הנוכחיים. האם זה אומר שהחלוקה הזו הוגנת וצודקת? לא בהכרח, לשון המעטה.
אחת הסוגיות הכי נפיצות בחודשים האחרונים עוסקת בהחלטת יריב לוין שלא לכנס את הוועדה לבחירת שופטים. הסוגיה הגיעה מהר מאוד לבג"ץ, וממילא צפו השאלות המשפטיות. האם כינוס הוועדה על-ידי שר המשפטים היא סמכות רשות או סמכות חובה. האם נתון לשר שיקול-דעת רחב בנוגע להפעלת הסמכות או לא, ועוד ועוד. אבל נראה ששוכחים את העניין הבסיסי: נניח שיש לשר את הסמכות, האם אי-כינוס הוועדה הוא צעד ראוי? כך גם בעניין חוק הנבצרות.
שמעתי במשך שעות ארוכות את המצדדים נגד פסילת החוק (גילוי נאות: אני ביניהם), אבל לא ראיתי התמודדות עניינית עם ההסדר התמוה שנקבע בחוק הנצברות. אפילו כל חברי הקואליציה לא יכולים להכריז שנבצר פיזית מראש הממשלה לכהן כשר. נדרש רוב של שני שלישים מהממשלה ורוב של שלושה רבעים של הכנסת. מה ההיגיון?
יש עוד ועוד בעיות בחוק הזה. לדוגמה, אין עיגון חוקי ליידוע ציבורי על מצבו הרפואי של ראש הממשלה. החוק הזה נחקק במהירות הבזק, תוך התעלמות מעמדת הייעוץ המשפטי. בג"ץ כבר החליט שהוא לא יפסול את החוק אלא רק ידון על אודות תחולתו. המשמעות היא ברורה: מדינת ישראל תיתקע עם הסדרים חוקתיים גרועים ומשונים לנבצרות ראש הממשלה. ככה זה כשהשאלה היחידה שנבחנת היא: האם בג"ץ מוסמך לפסול או לא.