''צ'יצ'יקוב מבקר את נוזדריוב'', גלויה מתוך סדרת גלויות המבוססת על הרומן ''נפשות מתות'', פיוטר סוקולוב, שנות ה-20 / צילום: ויקיפדיה
אפשטיין הוא עיתונאי וסופר אמריקאי
אחת התעלומות הגדולות בהיסטוריה של הספרות היא הפצעתם של כותבים ענקיים ברוסיה במאה ה-⁻19. לב טולסטוי ופיודור דוסטויבסקי היו בין העילויים הראשונים שכתבו רומנים, ולא הרחק מהם, גם איוואן טורגנייב. אחריהם הגיעו אנטון צ'כוב, אמן הסיפור הקצר, ואיוואן גונצ'רוב, מחבר הרומנים "אובלומוב" ו"סיפור פשוט".
● 5 הערות|בעקבות פרשת בוריס אקונין: אנשי הרוח שנרדפים בשל דעותיהם הפוליטיות
● מאסטרפיס|"המגילה השנייה": סאגה מודרנית על הקמתה של ישראל
מבין הסופרים הרוסים, האמן הטהור ביותר הוא ניקולאי ו. גוגול (1809-1852), שחיבר את המחזה הסאטירי "רביזור", כמה סיפורים בלתי נשכחים, ורומן אחד מ-1842 בשם "נפשות מתות", שלמרות שמעולם לא סיים לכתוב אותו, נחשב ליצירת מופת. גוגול הוא הגאון הקומי מבין הסופרים הרוסים, תמיד משעשע אך לעולם לא רדוד. הייתה לו עין מצוינת לביזארי, למשוגע, ולמה שיוצא דופן ביום יום.
בסיפורו "החוטם", כתב גוגול על ספר המקיץ בוקר אחד ומגלה אף בכיכר הלחם. מסתבר שהאף שייך לאחד מלקוחותיו, קובאליוב, פקיד בשרות הציבורי הרוסי. כיצד הגיע האף הזה ללחם של הספר ואיך יום אחד הופיע שוב על פרצופו של בעליו - לא מוסבר בסיפור. עלילות לא היו הצד החזק של גוגול. הוא גם לא כל כך התעניין ברעיונות.
דמות סימפטית באופן מוזר
פאבל איבנוביץ' צ'יצ'יקוב הוא גיבור הספר נפשות מתות, המסתובב בפרובינציות הרוסיות ורוכש מבעלי האחוזות, תמורת סכומים פעוטים, צמיתים מתים. הצמיתים האלה כלולים בדוחות של בעלי האדמות עד מפקד האוכלוסין הבא, כך שניתן לגבות עליהם מיסים מבעלי האדמות. צ'יצ'יקוב מציע לקחת מהם את נטל המס. התוכנית שלו היא לרשום את הצמיתים המתים האלה ברשומות המס של אחוזה מרוחקת, עבורה יוכל לקבל מהממשלה משכנתא נדיבה.
המשורר הרוסי הגדול אלכסנדר פושקין היה חברו של גוגול, והוא זה שנתן לו את הרעיון לספר. גוגול מתייחס לספר לא כאל רומן אלא כאל פואמה. נפשות מתות הוא שיר על רוסיה, על הפרובינציות הפרימיטיביות שלה וגיבוריהן- פקידים, בעלי אדמות וקצינים זוטרים.
"רוסיה! רוסיה!", קורא גוגול באמצע הספר. "הכל אצלך פתוח, עלוב ובגובה העיניים; העיירות העלובות שלך בקושי בולטות במישור כמו נקודות, כמו סמנים; אין שום דבר שיפתה או יקסים את המבט. אבל מהו אותו כוח מסתורי שמושך אותי אלייך?"
מה שהופך את נפשות מתות לטקסט פיוטי הוא תשוקת המחבר לפרטים, כולל הפרטים הלא חשובים, של החיים באזורי הספר של רוסיה. בספר שכתב על הענק הרוסי, "גוגול" שמו, זיהה מחברו, ולדימיר נבוקוב, את סגנון כתיבתו הייחודי: גוגול לוכד את עולמם הפנימי של הדמויות. לנגד עיני הקוראים, הדמויות שלו קורמות עור וגידים, החזון הטרגי⁻קומי שלו נוגע להם ישר בלב.
אני כותב "טרגי⁻קומי" בגלל שגוגול היה רחוק מלהיות הומוריסט פשוט כפי שלעיתים מתארים אותו. "גורלי הוא ללכת יד ביד עם הגיבורים המוזרים שלי ולחקור את העוצמה הגדולה של החיים", כותב גוגול בנפשות מתות. "אני חוקר אותם דרך הצחוק שכולם רואים ודרך דמעות בלתי נראות". על פניו הדמויות יכולות להיתפס כשבלוניות - הקמצן, הבזבזן, הרוסי הגס ועוד אחרים. אלא שגוגל הצליח לעצב אותם כאינדיבידואלים תוססים.
צ'יצ'יקוב, הדמות הראשית בלב יצירת המופת של גוגול, הוא עובד מדינה בדרג נמוך, מושחת, המתמחה בפיזור מחמאות ריקות מתוכן. צ'יצ'יקוב חונך בידי אב, שעל ערש דווי אמר לו לרצות תמיד את הממונים עליו, לא לקשור חברויות ולזכור ששום דבר בחיים לא חשוב כמו כסף. העצה האחרונה, כותב גוגול, "נותרה חקוקה עמוק בנשמתו". צ'יצ'יקוב מתגלה כמי שממלא את תפקידו באופן די גרוע, מה שהופך אותו למעניין אך גם בזוי. "חכם האיש", כותב גוגול, "שלא נמנע מאף דמות, שבוחן אותה במבט חוקר ונובר עד למעיין הנביעה של ישותה". המשפט הזה צריך להיות הדיבר הראשון של כל מחבר רומנים.
צ'יצ'יקוב הוא פנטזיונר שמדמיין את עצמו הופך יום אחד למנהל אחוזה גדולה ומפוארת, עם אישה יפה וילדים נהדרים, המהווה דוגמא לאזרח רוסי מצטיין. למרות שגוגול מעצב את צ'יצ'יקוב כדמות קטנונית ומרושעת, הוא גם מצליח להפוך אותו לדמות סימפטית באופן מוזר.
כשצ'יצ'יקוב נתפס על חם, אנו מרחמים עליו. מי לא יחוס על האיש העלוב הזה, הרוכן על ברכיו, המתחנן למחילה "בז'קט הקטיפה והמכנסיים החדשים, עניבת הסאטן והשיער המסופר למשעי שנדף ממנו ריח של מי קולון?"
החיטוט הגאוני בפרטים הקטנים
גוגול שקל לכתוב עוד שני כרכים לנפשות מתות. הוא התכוון שהכרך הראשון יוקדש לחטא, השני לעונש והשלישי לגאולה. מבחינתו, שלושת הכרכים היו אמורים להיות ספרי שו"ת שיצילו את הנשמה הרוסית. בכרך השני וגם בשלישי, כתב במכתב לידיד, "הרוסי יופיע במלוא הוד טבעו הלאומי, וכל הכוחות הפנימיים המצויים בו יבואו לידי ביטוי". גוגול, תודה לאל, מעולם לא הספיק לכתוב את הכרכים האלה, נוטפי ההטפה הצדקנית.
מאוחר יותר בחייו הקצרים, גילה גוגול את הדת וחיש מהר איבד את האמנות. מרגע שהחל לחשוב על עצמו כרפורמטור נוצרי, הסביר נבוקוב, הוא "איבד את הקסם של יצירת משהו מתוך שום דבר". חיטוטו הגאוני בפרטים בקטנים נעלם; כוחות ההמצאה שלו נטשו אותו.
לפני מותו, הוא שרף את הכרך השני של הרומן. בעשור האחרון לחייו גוגול סבל ממחסום כתיבה. בגיל 43 הוא מת בייסורים כתוצאה מאנמיה של המוח.
נפשות מתות הוא מיצירות המופת הבלתי גמורות, כמו הסימפוניה מס' 7 של צ'ייקובסקי והרומן "האיש בלא תכונות" של רוברט מוסיל. יצירתו הגדולה של גוגול רק הרוויחה מכך שנותרה בלתי גמורה.