הילארי קלינטון / צילום: רויטרס
ומי לא בא למסיבת ההצדעה לישראל (ולשלדון אדלסון) שערך ברון ההימורים בלאס-וגאס בחודש שעבר? מייק האקבי לא בא, למרות שרקורד הידידות לישראל של הפוליטיקאי הרפובליקני הזה, שהודיע באחרונה על הצטרפותו למירוץ לנשיאות ארה"ב, מוצק הרבה יותר מזה של הבכירים הרפובליקנים האחרים, שבאו לקבץ תרומות אצל אדלסון וחבריו.
האקבי זקוק כמובן לכל נדבה שתושלך לכובעו, כמו כל פוליטיקאי, אלא שהוא לא היה אורח רצוי במסיבת בעלי הממון בווגאס. ישראל היא פנינה בנזרם של המיליארדרים האלה, אבל האקבי אינו מוכן לרקד לצלילי חליל האידיאולוגיה הכלכלית שלהם. מבחינת מממני הקמפיינים הפוליטיים של הרפובליקנים, האקבי יכול לסווג עצמו כרפובליקן, אבל בעצם הוא רדיקל, כופר בעיקר, כמעט סוציאליסט, וסליחה על המילה הגסה. איפה הוא ואיפה רומני. כבודה של ישראל מונח אצל אדלסון ושות' היכן שמונח, אבל הם לא יתנו סנט שחוק למחרחר מלחמות מעמדיות, גם אם הוא ביקר בישראל יותר מכל פוליטיקאי רפובליקני אי פעם.
בעוד שרוב הפוליטיקאים הרפובליקנים מתחרים זה בזה על מציאת דרכים לקיצוץ "נטל" המיסים על עשירי-העל, הכריז האקבי על מועמדותו לנשיאות כך: "גדלתי עם צווארון כחול, לא דם כחול. מעודי לא הייתי המועמד החביב על אלה שנעים בציר וושינגטון - וול סטריט, ולעולם לא אהיה... את הקמפיין שלי יממנו לא מיליארדרים אלא אנשים עובדים". ועל אותם פוליטיקאים רפובליקנים שקוראים לקצץ בתשלומי ביטוח לאומי לזכאים, כדי "להציל" את רשת הביטחון הזו, הוא אומר: "קודם כל, קצצו לעצמכם את תשלומי הפנסיה שלכם מהקונגרס".
כך מדבר מבוגר רפובליקני אחראי? אין פלא שאצל העילית הפיננסית הרפובליקנית הוא מחוק. אבל האקבי לא פועל בחלל ריק. הוא מנסה לעלות על גל שפוליטיקאים מהצד הדמוקרטי של המתרס, והילארי קלינטון בכללם, זיהו זה מכבר ורוכבים עליו בהצלחה לא מבוטלת: הגל הליברלי (ובעברית בסיסית, השמאלני), שמרטיב (אם כי עדיין לא מציף) את ארה"ב. המפלגה הדמוקרטית ב-2015 אינה המפלגה הדמוקרטית של 2004 ו-2000, שהיתה תאבת קונסנסוס וחששה להרגיז יותר מדי את הימין, והילארי קלינטון אינה ביל קלינטון מהמאה שעברה, שהתאמץ למצב עצמו באמצע, חס ושלום לא קרוב מדי לאגף הליברלי במפלגתו.
וגם הציבור האמריקאי אינו מה שהיה לפני 40-50 שנה. באמצע המאה ה-20, "ליברל" היתה מילה גסה, אולי כמו "סמולן" בתקופה עתידית, בארץ אחרת, או nigger. בחברה מנומסת בארה"ב, וגם במדיה של הזרם המרכזי, כבר שנים לא משתמשים במילה nigger ('כושון', או 'שווארצה', בתרגום חופשי מאוד) אלא מסתפקים בלשון נקיה: the N word. בעבר הלא רחוק זה היה גם גורלה של המילה "ליברל". כל כך נרמסה וטונפה המילה הזו, עד שפוליטיקאים רפובליקנים דיברו בצדקנות מעושה על ה-L word, כאילו כדי לא לחטוא בניבול פה. אפילו ג'ון קנדי הגדול נאלץ לצאת להגנת שם התואר הזה. "אני גאה להיות ליברל", הוא הכריז ב-1960, "כי ליברל הוא מישהו שצופה קדימה, לא מביט אחורה; מישהו שמקבל רעיונות חדשים ללא תגובות מאובנות; מישהו שדואג לרווחת אחרים". ומייקל דוקאקיס, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-1988, מצא לנכון להכריז בקמפיין שלו (הוא נחל תבוסה), שמבחינתו ה-L-word מייצגת מנהיגות (leadership), לא ליברליזם.
ובכן, לא עוד. הליברלים החלו לצאת מהארונות בהמוניהם בשנים האחרונות והמגמה הזו הולכת ומתעצמת. האווירה משתנה. זה בסדר להיות ליברל. סקר של גאלופ מהשבוע ששעבר העלה כי 31% מהציבור בארה"ב מגדירים עצמם כליברלים מבחינה חברתית, וזה בדיוק גם שיעורם של אלה שמגדירים עצמם שמרנים. (השאר הגדירו עצמם מתונים, כלומר אי שם באמצע). זו הפעם הראשונה שמספר השמרנים לא עלה על מספר הליברלים; ומזווית אחרת: מספר הליברלים בסקר השנה הוא הגבוה ביותר שנרשם מאז החל מכון גאלופ לסקור פלחים אלה ב-1999. ואיך שלא מסתכלים, התמורה הזו נותנת אותותיה בחברה האמריקאית: 60% מהאמריקאים תומכים עתה בנישואין חד-מיניים, בהשוואה ל-37% לפני עשר שנים; רוב האמריקאים (51%) תומכים בליגליזציה של קנאביס (אמנם ירידה משיעור של 58% שנרשם אשתקד); ולמרות המהלומות המתמשכות של פטיש הלחצים הרפובליקני להגביל הפלות ו"לחנך" את הציבור לתמוך ב"קדושת החיים", התמיכה בארה"ב בזכות האשה להחליט לבדה האם ללדת או להפיל נותרה איתנה, עם רוב קטן, שאינו נשחק, לתומכים בחירות האשה.
אבל מה שמסתמן כגורם העיקרי שמכריע את כף המאזניים הפוליטיים לצד שמאל הוא החלוקה הבלתי שיוויונית של העוגה הלאומית, מצב שמניע אנשים רבים להגדיר עצמם כליברלים מבחינה כלכלית. "למה חידשתי את החברות שלי באיגוד המקצועי של העיתונאים"? - שאל בעל הטור דנה מילבנק ב"וושינגטון פוסט". "לא כדי להשתכר יותר (אני כבר בצמרת סולם השכר) אלא כמחאה סמלית על אי השוויון בחלוקת ההכנסות, שהלך ותפח במרוצת השנים ועתה הגיע לממדים של משבר".
הפער בין עניים לעשירים בארה"ב עתה הוא הגדול ביותר מאז השבר הכלכלי הגדול בסוף שנות ה-20 של המאה שעברה. ב-2012, גרף המאיון העליון 22.5% מעוגת ההכנסה הלאומית; 90% בתחתית קיבלו 49.6%. ומזווית אחרת: לשלושת המאיונים העליונים יש עתה יותר נכסים (פיננסיים ואחרים) מאשר לכל תשעת העשירונים בתחתית. זה מרגיז - ומייאש - את האמריקאים. 65% מהם מסכימים שהפער בין עשירים לעניים גדל בעשר השנים שחלפו, לפי סקר של מכון המחקר פיו (Pew) מינואר אשתקד. 69% סבורים שהממשלה צריכה לעשות משהו כדי לבער את הנגע הזה. אין פלא שניו-יורק בחרה בביל דה בלאסיו, ראש העיר הכי ליברלי באמריקה, אחרי כהונה ארוכה של מייקל בלומברג, נציג וול סטריט בסיטי-הול.
ברק אובמה הוא אולי עמוד התווך של פלג המרכז, או האגף ה"מתון" של הדמוקרטים, כפי שהיה ביל קלינטון בשעתו, אבל מי שנותן את הטון אצל הדמוקרטים עכשיו הם השמאלנים, חדשים וישנים, והם יכולים ללמד את האקבי הרפובליקני משהו בהלכות שמאלנות. משנתו הכלכלית אכן מוטת צווארון כחול, אבל דברו אתו על הפלות, או נישואין חד-מיניים, או חנינה למהגרים בלתי-חוקיים ותראו איך הוא נעשה כחול בפנים מרוב זעם, כמו כל אידיאולוג רפובליקני מצוי. האקבי מבין אמנם שגברים לבנים מהעשירונים התחתונים, בסיס התמיכה ברפובליקנים, לא יסתפקו לאורך זמן בעצמות היבשות של שמרנות חברתית שמשליכים לעברם המיליארדרים, אך הוא לעולם לא יהיה המגנט שימשוך מיליוני ליברלים, כלכליים ו/או חברתיים, למפלגה הרפובליקנית. עיניהם של אלה נשואות שמאלה, אל הדמוקרטים.
וכך, אנו רואים כיצד גוש גדול בקרב המפלגה הדמוקרטית מוביל קמפיין נגד הסכם הסחר החופשי עם מדינות אגן האוקיינוס השקט (TPP) שדוחף, במלוא כוחו, ברק אובמה, בתמיכה גורפת של כל המחוקקים הרפובליקנים, וכיצד הקמפיין של הילארי קלינטון מקבל גוון ליברלי מובהק. לגב' קלינטון יש שבשבת רוחות מופלאה והיא יודעת בדיוק להיכן נושבת הרוח הציבורית. היא גם מודעת לכך שיש דמוקרטים שמאגפים אותה משמאל, כגון הסנטורים האולטרה-ליברליים ברני סאנדרס, שיתמודד מולה בפריימריס על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות, ואליזבת וורן הכריזמטית, כוכב עולה במפלגה. לכן, בהופעות בקמפיין מדברת קלינטון על הצורך להעלות את רמות השכר במשק, להיאבק בפערי השכר בין גברים לנשים, לתת לגיטמיציה לנישואים חד-מיניים, להגן על זכות הנשים לא ללדת בעל כורחן ולחזק את רפורמות ביטוח הבריאות של אובמה.
רפש הסקנדלים המסורתי שמטיחים הרפובליקנים בקלינטון לא נדבק בה, בינתיים, וזה מעיד אולי על עוצמת המסרים שלה. נכון אמנם שהיא ובעלה נמנים עם המאיון העליון, אבל רק רפובליקנים שרופים מוצאים בכך אירוניה. מה שבאמת מפחיד את הדמוקרטים הוא שהרפובליקנים יציבו מול קלינטון מועמד צעיר, אטרקטיבי ושופע אנרגיה ויתנו לנעורים לנצח.