שחקני Golden State Warriors guard, סטפן קרי וניקולה יוקיץ' / צילום: Associated Press, Jed Jacobsohn
הקבוצות המקצועניות משלימות בימים אלה החתמות אחרונות של שחקנים על חוזים לקראת פתיחת עונת הספורט הקרובה. בארה"ב הסכומים די דמיוניים - ניקולה יוקיץ' חתם הקיץ על חוזה של 264 מיליון דולר בדנבר נאגטס מה־NBA. קיילר מארי סגר באריזונה קרדינלס מה־NFL חוזה של 230 מיליון דולר. אוסטין ריילי יישאר עד שנת 2034 בקבוצת הבייסבול אטלנטה ברייבס תמורת שכר של 212 מיליון דולר.
בחלק מהליגות מגבלת תקרת השכר היא בגדר המלצה בלבד - בעלים מוכנים לשלם קנסות של מיליוני דולרים בגין חריגה מתקרה זו, כדי להבטיח שהשחקנים הטובים ביותר יהיו אצלם. ב־NBA, למשל, יפתחו 12 שחקנים את עונת 2022/23 עם שכר שנתי של מעל 40 מיליון דולר.
מאחר שמדובר בהחתמות על חוזים רב־שנתיים, ההתחייבויות הן אדירות: נכון להיום בארה"ב יש 27 שחקנים שמחזיקים חוזה רב־שנתי שמבטיח לכל אחד מהם לפחות 200 מיליון דולר בשכר. באיזה מגזר מחוץ לספורט מתחייבת חברה לחתום על הסכם עם עובד לחמש, שבע או 14 שנים?
גם בענף הכדורגל פערי השכר גדלים
שכר השחקנים עולה בקצב אקספוננציאלי. בארה"ב זה קורה בגלל מנגנון אוטומטי שמצמיד את השכר לעלייה בהכנסות הקבוצות - וכשההכנסות עולות ועולות (בעיקר בגלל הסכמי טלוויזיה) גם השכר עולה אוטומטית.
בדיקה של שכר הספורטאים מראה עד כמה התנתקה תעשיית הספורט מהאוכלוסיה הרגילה. כשליגת ה־NBA החלה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, עמד השכר השנתי של הכוכבים בליגה על פי 2.5 מההכנסה החציונית השנתית של משקי בית בארה"ב. נכון לשנת 2021 הכוכבים כבר מרוויחים פי 636 ממשק בית.
בעולם הכדורגל הפערים התרחבו אף יותר - כוכבי הכדורגל הגדולים בעולם בתקופת המונדיאל הראשון, בשנת 1930, הרוויחו שכר של כ־1.5 יותר מההכנסה החציונית של משקי בית בארה"ב. 90 שנה אחרי, בשנת 2020, כוכבי הכדורגל האירופיים כבר הרוויחו פי 1,362 יותר מהכנסה של משק בית בארה"ב.
דילמת אורך החוזה: מאבדים חוזי ענק
כמה שזה נראה קל עבור שחקנים להשיג חוזים טובים בזמן שהליגות פורחות - כי מהו עוד מיליון או פחות מיליון בשנה בחוזים כה אדירים - השינויים הכלכליים בליגות יוצרים אינספור הזדמנויות ודילמות בעת ההגעה לחתום על הסכם שכר. הרצון לחתום על חוזה בסכום גבוה, שיכול להיות מובטח בכיס לשנים ארוכות, עלול להתברר בעוד שנתיים או שלוש כטעות ששווה להם עשרות מיליוני דולרים.
בליגות רבות קיים מנגנון שמגביל את אורך החוזה. ב־NBA המשך המקסימלי לחוזה עומד על חמש שנים. בליגת הבייסבול לעומת זאת שחקנים חתמו בקיץ האחרון על חוזים של 12 ו־13 שנים, אחדים מהם עם אופציה להארכה ל־18 שנים.
היתרון הוא ברור: "חוזה מובטח" (Guaranteed Contract) משמעותו כסף בכיס בכל מקרה, גם אם השחקן יידעך ספורטיבית או חלילה ייפצע רגע אחרי שחתם על החוזה. אבל החיסרון גם הוא יכול להיות משמעותי - שחקן שחתם על חוזה לעשר שנים נועל את עצמו לטווח ארוך ומסתכן בהחמצת השינויים הדרמטיים שהליגה עשויה לעבור בשנים אלו.
שחקנים שחתמו הקיץ על הארכת חוזה ב־NBA עד שנת 2027 עומדים לאבד חוזי ענק שניתן יהיה לחתום ב־2025 כאשר ייכנס לתוקף הסכם הטלוויזיה הבא. ההערכה היא שהסכם הטלוויזיה הבא של הליגה יעמוד על 75 מיליארד דולר - פי שלושה מההסכם הנוכחי. המשמעות היא ששחקן שמיהר לחתום עכשיו על חוזה שיבטיח לו 40 מיליון דולר בשנת 2025, היה יכול לקבל באותה שנה, אם היה קצת יותר סבלני, כ־60 מיליון דולר ויותר, מאחר שההכנסות של הקבוצות גדלות ואיתן גם השכר.
בשונה מליגות הכדורגל האירופיות, בארה"ב לא ניתן לפתוח חוזים ומה שנסגר הוא מה שמשולם. גם מעבר לקבוצה אחרת לא מאפשר להגדיל ברוב המקרים את השכר, מאחר שהוא נעול בטבלאות מקסימום שנקבעות על פי הוותק של השחקן בליגה. מצד שני, הרבה שחקנים, בעיקר בגילאים מתקדמים שהחשש מפציעות עולה, מעדיפים לקחת את הציפור הכי שמנה שיש כרגע על העץ, יהיה מה שיהיה.
דילמת המסים: בין קליפורניה לניו יורק
הפרסומים על שכר הספורטאים באמת נראים מרשימים, אבל כדאי לזכור שמדובר בחוזים ברוטו. בפועל המציאות קצת שונה - לא מעט כסף "נושר" בדרך, והרבה פעמים נכנסים גם שיקולי מס.
השכר שמשולם בליגות המקצועניות בארה"ב שם את השחקנים תמיד ברמת המיסוי הפדרלי המקסימלית - 37% (33% אם הוא משחק בקנדה). עוד 2.5%־3% מהשכר הולך לסוכן, חלק קטן הולך להפרשות של השחקן לפנסיה, עוד קצת לארגון השחקנים.
וכאן מגיע העניין העיקרי שעושה את ההבדל: שיעור המס ששונה בין המדינות בארה"ב. בקליפורניה, שם משחקות בין היתר לוס אנג'לס לייקרס, לוס אנג'לס קליפרס וגולדן סטייט, שיעור המס שמשולם במדינה על אדם שמכניס מעל מיליון דולר עומד על 13.3%, נוסף על המס הפדרלי כמובן. שחקן שישחק בניו יורק ישלם מס בשיעור של 8.3%, בעוד שבמדינות שיש להן קבוצות ספורט כמו טקסס, פלורידה, נבאדה, וושינגטון וטנסי לא משלמים מס בכלל.
ברמת חוזה כמו של סטפן קרי - שחתום עד 2026 עבור 215 מיליון דולר - רק על הבחירה לשחק בקליפורניה הוא יאבד 28.5 מיליון דולר במס. אם לוקחים בחשבון שמשך השרידות הממוצע של שחקן ב־NBA הוא חמש שנים, ובליגת ה־NFL הוא בקושי שלוש שנים, השיקולים האלו קריטיים.
המיליארדרים נוהרים לספורט וגוזרים קופון
אם יש מגזר אחד שהספורט דווקא עושה לו טוב ברמת המיסוי אלו בעלי הקבוצות. למעשה, מיליארדרים משתמשים בכניסה לבעלות על קבוצת ספורט כדי להקטין את נטל המס שלהם. בבדיקה שנעשתה על ידי "פרופבליקה", ארגון עיתונאי לתועלת הציבור ללא מטרות רווח, לקחו שלושה אנשים שנמצאו באותו זמן במשחק NBA בלוס אנג'לס: מוכרת מזון ומשקאות בחנות באולם בשם אדלאייד אבילה, כוכב הלייקרס לברון ג'יימס, והבעלים המיליארדר של הקליפרס סטיב באלמר.
בעוד ששיעור המס הפדרלי ששילם לברון ג'יימס עמד על 35.9% ושל מוכרת המשקאות אבילה על 14.1%, באופן מפתיע שיעור המס ששילם באלמר, שדיווח באותה שנה על רווחים של 656 מיליון דולר, עמד על כ־12% בלבד.
למה? ב־2004 הוביל הקונגרס האמריקאי שינוי חקיקה, כך שהכיר בקבוצות כעסק שניתן להשתמש בכ־90% מסכום הרכישה שלו לטובת הקלות במס במשך 15 שנה. מאותו רגע בעלים החלו לשלם מאות מיליוני דולרים פחות בכל שנה על עסקיהם, ויותר מכך - החלה כניסה מסיבית של אנשי עסקים לספורט.
אם יורדים למספרים זה נראה ככה: אותו סטיב באלמר, הבעלים של הקליפרס, רכש את המועדון ב־2 מיליארד דולר בסוף 2014. הוא יוכל עד שנת 2029, לפי החוק, לקזז מהרווחים בעסקים האחרים שלו "פחת" של 120 מיליון דולר מדי שנה בגין רכישת המועדון, ולהציג את המועדון כמפסיד למרות שמבחינה תפעולית הוא מרוויח עשרות מיליוני דולרים מדי שנה. מאחר שהערך של קבוצות ספורט עלה דרמטית בשני העשורים האחרים - סביר מאוד שבאלמר גם ימכור את המועדון בתשואה יפה.
בין 2014 ל־2018 כבר הצהיר באלמר לרשויות המס על הפסדים של 700 מיליון דולר בגין החזקת המועדון. בשנים 2017־2018, בזכות ההחזקה במועדון, הוא שילם מס בשיעור של 11.8% בלבד על עסקיו.