יוהאן גוטנברג בבית הדפוס שלו, איור מ-1904 / צילום: ויקיפדיה
ד"ר אמנדה פורמן היא ביוגרפית והיסטוריונית אמריקאית־בריטית. היא כתבה חמישה ספרי היסטוריה עטורי פרסים ושימשה כשופטת בוועדות פרס בוקר ופרס הספר הלאומי של ארה״ב
פרגמנט מהספר העתיק ביותר בעולם התגלה מוקדם יותר השנה. חתיכת הפפירוס משנת 260 לפנה"ס שרדה הודות לחונטים מצריים שמיחזרו אותה כקרטונאז, חומר דמוי עיסת נייר שהשתמשו בו לבניית ארונות של מומיות. "ספר המומיה של גראץ", המכונה כך בגלל שהוא שמור בספרייה של אוניברסיטת גראץ באוסטריה, עתיק ב־400 שנים יותר ממחזיק השיא הקודם, פרגמנט מספר בלטינית מהמאה ה־2 לפנה"ס.
התפרים על הפפירוס מוכיחים כי הוא היה חלק מספר ולא ממגילה. מגילות מהעולם העתיק שרדו משום שרק כוהנים ולבלרים השתמשו בהן, אך ככל שרמת האוריינות באימפריה הרומית גדלה, כך גדל גם הביקוש לפורמט נוח יותר.
● כלי היוקרה שמלכים חשקו בהם, דיפלומטים השתמשו בהם ונשיאי ארה"ב אספו אותם
● כמה עלתה תצוגת האופנה היקרה ביותר בהיסטוריה?
● בעולם העתיק ניסו לשמר את הנעורים בכל מיני דרכים. לפעמים היה לזה מחיר בלתי הפיך
בלוק עץ נתן השראה לשם הלטיני
ספר קשיח עם דפים תפורים נראה לפתע הגיוני יותר. הדמיון של הספר לבלוק עץ נתן השראה למונח הלטיני caudex, "ליבת גזע", שהתפתח בהמשך ל"קודקס", המילה המקובלת לתיאור כתב יד עתיק. המשורר והסטיריקן הרומי מהמאה הראשונה מרטיאליס היה מהראשונים שאימץ את הקונספט: הקודקס הכיל יותר עמודים מהמגילה הממוצעת, אמר לקוראיו, ואפשר אפילו להחזיק אותו ביד אחת!.
הספר התפתח בצורות שונות ברחבי העולם. בהודו ובחלקים מדרום מזרח אסיה, עלי דקל מיובשים נתפרו יחד כמו וילון ונציאני. הסינים השתמשו בטכניקה דומה, תוך שימוש בבמבוק או במשי עד המאה השלישית לספירה, כשנייר מקנבוס הפך לשימושי. בדרום אמריקה, בני תרבות המאיה ייצרו את הספרים שלהם מגזע עץ התאנה, שהיה רך דיו כדי להתקפל לדפים. רק ארבעה קודקסים שרדו מתרבות המאיה שנהרסה בידי מיסיונרים פרנציסקניים במאה ה־16.
המלך האנגלי אוסר על מכירת ספרים נועזים
מהמאה ה־15, עם המצאת מכבש הדפוס של יוהאן גוטנברג, ועד המאה ה־16, יותר מתשעה מיליון ספרים כבר הודפסו. הרשויות ניסו בכל כוחן לשלוט בדפוס. ב־1538, המלך הנרי השמיני אסר באנגליה על מכירת "ספרים מודפסים נועזים" על ידי מוכרי ספרים ללא רישיון.
עם רישיון או בלי, עבור המוציאים לאור הרווחים היו מפתים, בייחוד לאחר שז'אן גרולייה, הממונה על משרד האוצר בצרפת במאה ה־16, החל להדפיס ספרים שכריכתם עשויה מעור יקר. מכירת ספרים הפכה לעסק של סוחרים ממולחים. שייקספיר היה אחד הקורבנות המוקדמים של ספרים פיראטיים: קצרנים מיומנים היו מתחבאים בקהל הצגותיו ומעתיקים את מחזותיו בסתר כדי להדפיס ולמכור אותם.
ספרים יפהפיים כרוכים בעור מעולם לא יצאו מהאופנה. אלא שמסוף המאה ה־18, המוציאים לאור החלו לקצץ בעלויות ולקצר את זמני הייצור. בגרמניה, בשנות ה־40 של המאה ה־19, ניסו לייצר ספרים בכריכה רכה אבל אלה היו אבטיפוסים ירודים.
ספר שעולה כמו חפיסת סיגריות
מהפכת הכריכה הרכה החלה ב־1935, כשהמוציא לאור האנגלי אלן ליין מצא עצמו תקוע בתחנת רכבת ללא ספר. ספרים היו יותר מדי מיוחדים ויקרים, החליט. כנגד כל הספקנים, הקים ליין את הוצאת "פינגווין", מהמוכרות ביותר כיום בעולם, ופירסם עשרה רומנים בכריכות רכות, כולל "הקץ לנשק" של ארנסט המינגווי. לספר של פינגווין היה מראה ייחודי שרמז על איכות, אבל הוא עלה כמו חפיסת סיגריות. ההוצאה לאור מכרה מיליון ספרים בכריכה רכה רק בשנה הראשונה לקיומה.
על הרדיו אמרו שהוא יגרום לדעיכתם של ספרים; כך אמרו גם על הטלוויזיה, האינטרנט והספרים המקוונים. רק כדי לסבר את האוזן: בשנה שעברה אמריקאים רכשו יותר מ־788.7 מיליון ספרים, בכריכה קשה או רכה. לא רע בשביל המצאה בת כמעט שלושת אלפים שנה.