איתמר בן גביר, עוצמה יהודית )ראיון בישראל היום, 26.10.23( / צילום: אלכס קולומויסקי-ידיעות אחרונות
זאת אחת הטרגדיות של מחדל ה־7 באוקטובר. עשרות יישובים נאלצו להתמודד לבדם, במשך שעות ארוכות, עם כוח גדול ועודף של מחבלים, כשהאמצעי היחיד שעומד לרשותם הוא כיתות הכוננות היישוביות. הכיתות הללו ממילא נועדו במקור רק כדי לתת מענה ראשוני לאירועים כאלה, עד להגעת כוחות הביטחון, אך כאילו שזה לא מספיק, הן פגשו את המתקפה המתואמת והמאורגנת לאחר שהוחלשו וצומצמו במשך שנים. מי אשם בכך?
● המשרוקית | גולדה מאיר נאלצה לעזוב את תפקיד רה"מ במהלך מלחמת יום כיפור?
● המשרוקית | המורים בחינוך החרדי לא קיבלו שכר בגלל הקפאת כספים קואליציוניים?
בכתבה שפורסמה בישראל היום טען השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, כי להליך פירוק כיתות הכוננות יש כתובת ברורה: "זה לא הזמן לחשבונות, אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. היה מי שעצר את כיתות הכוננות… קוראים לו (בני) גנץ. הוא, בהחלטה אומללה לדעתי, ביטל את כיתות הכוננות ואסף את כלי הנשק". האם ההסבר של בן גביר הוא ההסבר הנכון? ולמה ששר ביטחון כלשהו, או מערכת הביטחון, ירצו לבטל או לצמצם את הכיתות הללו? חזרנו לשנים שבהן אירעו התהליכים הללו, וניסינו להבין מה עמד מאחוריהם.
"התרסק לנו בפרצוף"
כיתות הכוננות ביישובים נוסדו כבר בשנות ה־50 על רקע איום המסתננים (ה"פדאיון") ממצרים וירדן. הן פועלות תחת סמכות הצבא, והוא זה שמכשיר את חבריהן ומספק להם משאבים וציוד בהתאם לרמת האיום הביטחוני שנשקפת לכל יישוב. אלא שבשנים האחרונות נערכה עבודת מטה שנועדה להעביר חלק מהסמכויות בנושא מצה"ל למשטרה. לדברי אל"מ במיל' טליה לנקרי, לשעבר בכירה באגף המבצעים בצה"ל וראש אגף לוט"ר במטה לביטחון לאומי, אחת המשמעויות של המהלך הזה הייתה גם שינוי מהותי בכיתות הכוננות ובמשאבים הביטחוניים.
"לתפיסת צה"ל, ככל שאיום החדירה נמוך יותר אנחנו פחות נדרשים לכיתות כוננות או לאחריות של הצבא", היא אומרת. "למשל, באזור קו התפר אמרו: 'רגע, אם יש עכשיו את גדר ההפרדה, אז כבר אין צורך באותם משאבים', ובחלק מהמקומות צומצמו כיתות הכוננות. חלק משיקולי תקציב וחלק משיקולים של גניבות אמל"ח. לצערי, ב־7 באוקטובר הדבר הזה התרסק לנו בפרצוף".
אבל מתי כל זה קרה, והאם יש חפיפה מיוחדת דווקא לתקופתו של גנץ כשר הביטחון, בין אמצע 2020 לסוף 2022? הפרוטוקולים מהדיונים שהתקיימו בנושא לאורך השנים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ושיחות עם גורמים שהיו מעורבים בתהליך, מעלים שלפחות ראשיתו של המהלך היא מוקדמת בהרבה. "ב־2017 קיבלתי טלפון מקצין ההגנה המרחבית של החטיבה, והוא הורה לי לאסוף את מרבית הנשקים", נזכר עמרי גלבוע, רבש"ץ קיבוץ מגל הסמוך לקו התפר בצפון השרון. "מתוך 11 נשקים (יכולתי) להשאיר רק שניים - לי ולסגן שלי. הסיבה לדברי אותו קצין היא שבעקבות מכשול קו התפר אין בכך צורך".
שר הביטחון באותם ימים היה אביגדור ליברמן, ובאותה שנה התקיים דיון בנושא גם בוועדת החוץ והביטחון, שקראה להקפיא את ההליך. "בוועדה ישבו מספר קצינים מפיקוד מרכז, עם דרגות גבוהות, ואנחנו מוצאים את עצמנו נלחמים להסביר למה אי אפשר להגן על הקיבוץ עם שני נשקים", אומר גלבוע.
ביולי 2018, עם העמקת התהליך של צמצום הכיתות במרחב התפר, נערך עוד דיון בנושא, הפעם ב"וועדת המשנה לענייני קו התפר". פרוטוקול הדיון אמנם נותר חסוי, אך מההודעה לתקשורת עולה כי נציגי הצבא מסרו ש"הוחלט לקבוע סדר עדיפויות בהתאם לרמת האיום", וכי בכ־350 יישובים יינתן "מענה מיטבי". לעומת זאת, "באותם יישובים שלא נבחרו, אכן לא תהיה מחלקת הגנה וייאסף מהם הציוד והנשק". בוועדה, כך נראה מאותה הודעה לעיתונות, לא היו מרוצים מהתהליך, וקראו להשהות אותו. "הוועדה לא התרשמה שיש תפיסה לאומית מסודרת (בעניין). מחלקת הגנה עשויה להיות כל ההבדל בין אירוע שהצליחו להכיל לבין אירוע שהסתיים באופן טראגי", נכתב בקריאה עליה היו חתומים יו"ר הוועדה, אבי דיכטר, והח"כים מוטי יוגב ועמר בר לב.
"ישבו מולנו זחוחים"
על אף ההתנגדות בוועדה, תהליך צמצום הנשקים נמשך. באוגוסט 2020, הפעם כבר תחת כהונתו של גנץ במשרד הביטחון, ההנחיה הגיעה גם ליישובי עוטף עזה. במסמך שנשלח לרבש"צים מטעם מפקד החטיבה הדרומית של אוגדת עזה נכתב כי "לאור אירועי גניבת הנשקים מתוך יישובי החטיבה", הוחלט להורות "על צמצום כמות הנשקים שיוחזקו (בבתי חברי כיתות הכוננות)". על פי המסמך, ביישובים צמודי גדר (עד 4 ק"מ מהגבול), האזרחים ימשיכו לאחסן את הנשקים בביתם, וכיתת הכוננות תוכל למנות עד 16 אנשים, אך ביישובים מרוחקים יותר הנשקים יאופסנו בנשקייה ביישוב, וגם מספרם יהיה נמוך יותר. ביישובים עורפיים (7 ק"מ ומעלה) הנשקים יאוחסנו מחוץ ליישוב, פרט לנשק הרבש"צ וסגנו.
"הצבא טען שמפחדים מגניבות, אבל אנחנו המשכנו לדפוק על הדלתות", אומר איתי הופמן, יו"ר איגוד הרבש"צים, "פקידים בצבא ישבו מולנו זחוחים ואמרו: יש את הגדר, הקמנו מכשול, אף אחד לא יעבור אותה. איזה גדר, על מה אתם מדברים?". בשנים שבאו לאחר מכן נערכו דיונים נוספים בנושא בוועדת חוץ וביטחון תחת היו"רים צביקה האוזר (2021) ורם בן ברק (2022), וגם מהם עלתה קריאה לעצור את התהליך, מה שכידוע לא הועיל.
יחד עם זאת, האמירה הגורפת של בן גביר בנושא זה היא כמובן מופרזת. כפי שניתן לראות מהמסמך, גנץ - או הצבא בתקופתו כשר האחראי - לא הורו "לבטל את כיתות הכוננות". ללנקרי חשוב לומר בהקשר זה כי לתהליך לא היה כל קשר לפוליטיקה. "זו עבודה מבצעית של אגף המבצעים בצה"ל, ואני אומרת את זה בוודאות כמי שהייתה שם כל הזמן הזה. הגדרנו את הבסיס לכוננות, הנחינו את פיקוד העורף, הם הציגו לנו את מרכיבי הביטחון. זאת הייתה עבודת מטה מסודרת".
יותר ממאה כיתות בערים
הכישלון הצורב של 7 באוקטובר הופך כעת לחלוטין את המגמה, אבל גם השינוי שמתחולל מעלה חששות. ראשית למספרים. על פי הופמן, עד לפרוץ המאורעות היו בישראל כ־420 כיתות כוננות. מאז, על פי המשטרה, הוקמו עוד 762 כיתות חדשות. השינוי הדרמטי ביותר התרחש במרחב העירוני שבפנים הארץ: בחודש האחרון הוקמו כבר 114 כיתות כוננות בערים השונות. "היתרון בכיתות הכוננות הוא שכולם חמושים כבר מהבית. אני מרוויח זמן, כי הם לא צריכים להגיע לתחנה ולהתחמש", אומר לנו סנ"צ אפי תשובה, ראש מדור כוח אדם במחלקת מתנדבים.
אבל יש גם חסרונות וסכנות. "מצד אחד הגדילו את כיתות הכוננות, ומכעשרה אנשים הגענו ל־30 איש בכיתה", אומר גלבוע מקיבוץ מגל. "אבל הבעיה היא שחלקם הגדול לא מאומן, ולא נגע בנשק 12 שנה. להגיד לך שזה בריא? אני לא חושב. וגם קשה שלא לתהות מה יהיה ביום שאחרי. האם יהיו אימונים? נשקים? תחמושת? מי יהיה אחראי על כך?".
"היום השטח מוצף והוא די בברדק", אומרת גם לנקרי, שאחרי "שומר החומות" מונתה להקים את "המשמר הלאומי" (כעת מנסה לקדם אותו בן גביר במתכונת אחרת). "אין למדינת ישראל תוכנית לביטחון הפנים, על אחת כמה וכמה במישור העירוני. כל מה שקשור לאיום של חדירה או פח"ע - המשטרה לא יודעת להתמודד איתו. אם המשרד לביטחון לאומי היה מממש את העבודה שלו, הוא היה גוזר תוכנית ביטחונית ליישובים במדינת ישראל על פי מפתח של ערים, מועצות, מספר התושבים ועוד. במצב כזה לא היינו מקבלים את הכאוס שיש עכשיו".