הדיקטטור הגדול
פייסבוק, חברה שמנסה לייצר את העתיד הטכנולוגי שבו נחיה, בחרה השנה להעלות לסדר היום הישראלי את המילה "קוקסינל", כינוי גנאי מיושן מאמצע המאה הקודמת לטרנסקסואלים, קרוס-דרסרים וגברים שלא מצייתים לסטריאוטיפים גבריים. לקראת סוף השנה התנפלו הצנזורים של מפעילת הרשת החברתית על מספר לא ידוע של משתמשים שהשתמשו במילה הזאת, מחקו את הפוסטים שלהם וחסמו את חלקם.
אפשר לקבל בלי ויכוח את זכותה של פייסבוק לאסור שימוש במילים מסוימות, מורשת של מולדתה, ארה"ב, שבה שמים "בליפ" על "מילים אסורות" בשידורי טלוויזיה ורדיו. אפשר גם להסכים לתבונה שבאכיפת האיסור הזה. אבל אי אפשר להבין למה פייסבוק הסירה או חסמה משתמשים מסוימים שכתבו קוקסינל, ואילו אחרים לא; למה חברה שיש לה אלגוריתמים שיודעים לזהות אנשים ספציפיים בתמונות ולתאר מה מופיע בתמונה, חוסמת הן שימוש פוגעני במילה והן שימוש של סקירה וביקורת, למשל בפוסטים שביקשו לספר על החסימות ולהסביר את מקור המילה: שם הבמה של זמרת צרפתית טרנסקסואלית.
ורשימת השאלות והתהיות עוד ארוכה: מה גרם לפייסבוק להחליט ביום בהיר אחד שהמילה אסורה (גולשים מסוימים נחסמו על שימוש בה לפני 6 ו-7 שנים)? למה היא מענישה רטרואקטיבית על הפרת כלל שלא היה קיים בעבר, ובאופן רשמי לא קיים עד היום? למה היא משחררת תשובות לא מספקות בתאגידית מעורפלת, ומתייחסת למשתמשיה - שהם גם יצרני התוכן, גם צרכניו, גם המפרסמים שמשלמים לה על קמפיינים וגם קהל היעד שנחשף לאותם קמפיינים - כאילו היא נטוויז'ן או הוט, ולא חברת טכנולוגיה גלובלית עשירה ומתקדמת? ואגב, למה קוקסינל אסור, אבל הסתה לרצח עוברת די חלק?
אי אפשר להבין גם למה פייסבוק יצאה נגד משתמשים בולטים, ובהם רז ציפריס, יותם זמרי, נועם פתחי, לי מלאך ואבנר רסל, שחסימתם נראית כמו ירייה עצמית בשתי הרגליים - גם להפוך משתמשים נאמנים לאויבים, וגם לקבל פרסום שלילי בקרב אוהדיהם בתקשורת ההמונים שזמינה להם.
אכיפה סלקטיבית
זה לא גל החסימות הראשון ולא היחיד שפייסבוק הציתה בישראל, ואלו קנו לה אויב קולני ונקמן במיוחד - דורי בן ישראל, פרסומאי ובעל בלוג הפרסום "מזבלה". בן ישראל, שפרסם כתבות ביקורתיות רבות נגד פייסבוק ויחצנה, זמיר דחב"ש מבעלי משרד שלום תל אביב (שאף תבע אותו), נחסם על ידי פייסבוק והבטיח לא פעם להשיב אש.
בדצמבר הוא מימש את איומו ופתח אתר בשם "קונטקט פייסבוק", שבו פרסם פרטי התקשרות של בכירי פייסבוק בארץ ובעולם, כולל מנכ"לית פייסבוק ישראל, עדי סופר תאני, וכן של שתדלניה ויחצניה של החברה. בתנאי השימוש ציין כי כל מחלוקת לגבי האתר תידון בבית המשפט המחוזי של מחוז צפון האמגיונג בצפון קוריאה, פארודיה על ההתחמקות הקבועה של פייסבוק ישראל מלטפל בתלונות של גולשים ישראלים והפנייתם לפייסבוק אירלנד, שם יושבים הצנזורים של החברה, ולפייסבוק קליפורניה, שם יתבררו מחלוקות לפי תנאי השימוש של פייסבוק.
פייסבוק מחקה כמובן את הפוסט של בן ישראל שקידם את האתר וחסמה אותו. בנוסף, תוך שעות ספורות חסמה את האפשרות לשתף את הלינק ל"קונטקט פייסבוק" בפוסטים בפייסבוק, וגם במסנג'ר - כלומר, החליטה להתערב בהתכתבויות הפרטיות בין הגולשים ולמנוע מהם להעביר זה לזה מידע - דמיינו לעצמכם שאתם מדברים בטלפון עם חבר, וברגע שאתם עומדים להגיד לו איזה שירות גרוע קיבלתם מסלקום, המילים שלכם מוחלפות בצפצוף ארוך או שהשיחה מתנתקת.
החברה מסרה בעניין זה בתגובה לתקשורת כי "כללי הקהילה שלנו מציינים בבירור: 'אין לפרסם מידע אישי של אנשים אחרים ללא הסכמתם'. לפיכך, אם אנו מקבלים דיווח לגבי תוכן אשר מפרט מספרי טלפון אישיים וכתובות מייל של אנשים (ללא הסכמתם), ללא תלות בהיותם עובדי פייסבוק או לא, אנו נסיר תוכן זה".
בן ישראל, שכנראה התכונן מראש לתסריט הזה, הדגים את האכיפה הסלקטיבית של פייסבוק: הוא חשף שאלעד ברינדט-שביט, בכיר בפייסבוק ישראל, פרסם בפייסבוק פוסט פומבי ובו מספרו האישי של עוזרו של הרב הראשי לשעבר שלמה עמאר. ברינדט-שביט קרא לחברבוקיו להתקשר לעוזר ולקבוע פגישות עם עמאר, במחאה על דברי תועבה שעמאר השמיע נגד הקהילה הגאה. המספר שהה באוויר יותר מחודש, ונמחק רק כשעיתונאים פנו לפייסבוק לקבל תגובה בנושא.
אויב קולני נוסף הוא סניה ולדברג, שפייסבוק חסמה את הפרופיל שלו וסגרה את הדף בן 70 אלף האוהדים שלו. ולדברג, הגיש יחד עם עו"ד אלי נכט - שגם הוא זכה לענישה דומה בלי נימוק מספק - בקשה לתביעה ייצוגית נגד פייסבוק בסכום של 300 מיליון שקל.
אתר נקסטר (גילוי נאות: אחי, אהוד קינן, עורך אותו) פרסם בסוף 2016 פרויקט שכותרתו "השנה שבה פייסבוק איבדה את זה". העיתונאי דור צח, שהשתתף בפרויקט, סיפר: "פייסבוק הזהירו אותי עכשיו שפוסטים שכתבתי 'מפרים את תנאי הקהילה'. הם לא כתבו אילו פוסטים, בבחינת 'אם אתה לא יודע מה עשית אני לא אגיד לך'". גם העיתונאי אביב מזרחי קיבל הודעות מסתוריות דומות, ארבע מהן אחרי ששיתף בפייסבוק את כתבתו מאותו פרויקט, שפייסבוק מסרה לה תגובה בטעם חלב עם מים, תוך התעלמות מ-17 שאלות מפורטות שהועברו אליה. בכותרת המשנה כאילו חזה מזרחי את גורלו האפשרי: "מחר בבוקר אתם עלולים להתעורר ללא פרופיל. פייסבוק רק חוזרת ואומרת שהיא אוכפת את כללי הקהילה, אבל לא מסבירה מה הם".
החסימות בארץ - 10% מהחסימות בעולם
הצנזורה של מילות גנאי היא הכסף הקטן. כמו פייסבוק, מדינת ישראל מעוניינת להגביל את חופש הביטוי המקוון כשהיא מתעלמת בכוונה מההבדלים בין סאטירה, הומור נמוך, דעות קיצוניות והסתה - כפי שאפשר לראות ממעצריהם וחקירותיהם של אנס אבו דעאבס, שפרסם סטטוס סאטירי שבלשון סגי נהור קרא לערבים לבצע הצתות; של חיים ברוש, שפרסם תמונה מעובדת של חזיר בהר הבית וטען שהממשלה מאפשרת לחזירים לשלוט במקום הקדוש; של דארין טאטור, שכתבה שיר שקרא לפלסטינים לא להסתפק בשלום ולהתקומם נגד הכיבוש והישראלים; ושל כדורסלן העבר עידו קוז'יקרו, שבפסח 2012 כתב "אין כמו להתחיל את החג עם מצות טבולות בדם של ילדים נוצרים ומוסלמים".
השרים איילת שקד וגלעד ארדן דחפו בשנה האחרונה הצעת חוק לצנזורה מיידית של תכנים מקוונים, מפייסבוק ומאתרים אחרים, בלי הטרחה שבהליך משפטי מסודר. עוד לפני החוק הזה, שני השרים העידו שפייסבוק מצנזרת 95% מהתכנים שמדינת ישראל מבקשת, ובדוח למחצית הראשונה של 2016 דיווחה הרשת החברתית שחסמה גישה ל-962 פריטי תוכן בישראל, שהם 10% מהפריטים שנחסמו בכל העולם, ועלייה של פי 4 ממספר הפריטים שחסמה בישראל במחצית השנה שלפני כן.
ואפילו זה לא הכסף הגדול. פייסבוק רוצה להיכנס בחזרה לשוק הענק של סין, ולפי דיווח של הניו יורק טיימס, הסכימה לפתח לשם כך כלי צנזורה - כזה שלא מוחק סטטוסים אסורים, אלא מסתיר אותם גאוגרפית - שיופעל על ידי צד שלישי, כנראה חברה סינית, ויחליט אילו פוסטים לא יוכלו המשתמשים הסינים לראות, בהתאם למה שיכתיב הממשל הסיני. תאוריית קשר אחת גורסת שגלי החסימות שחווינו בישראל הם בדיקות בטא של אותה מערכת.
מייסד ומנכ"ל פייסבוק, מארק צוקרברג, שלח בחודשים האחרונים שורה של אותות שמעידים שהוא מעוניין להיכנס לפוליטיקה. כשבוחנים לאור השאיפה הזאת את הפוליטיקה שהוא מנהיג כדיקטטור נאור של ישות וירטואלית בת 1.8 מיליארד נתינים, הוא גורם לדונלד טראמפ להיראות כמו מתאבן טבעוני נטול גלוטן.
עידו קינן