לקראת סוף השנה הרימו מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, ויו"ר ועדת הכלכלה, איתן כבל, דגל לבן - ולו זמני. חוק חובת המכירה של ערוצי ומפעלי ספורט שאמור היה להיות מאושר בוועדה כחלק מחוק ההסדרים הוצא ממנו תוך הבטחה שהוא יועבר בהמשך ובהקדם (דבר שבינתיים לא קרה).
לחוק חובת המכירה - שמופיע בהמלצות ועדת פילבר ואומץ על ידי האוצר - יש השלכות על בעלי ערוצי הספורט וזכויות השידור של המפעלים האטרקטיביים, ועזור הוא בהחלט שחקן בולט בתחום. חברת צ'רלטון שבבעלותו מחזיקה בשני ערוצי הפרימיום "ספורט 1" ו"ספורט 2", שבהם משודרים תכני ספורט כמו הליגה האנגלית בכדורגל וחלק ממשחקי ליגת העל.
עד כמה היה גדול חלקו של עזור במסמוס הרפורמה קשה לדעת, מכיוון שכמו בשאר תחומי פעילותו גם כאן הוא מקפיד להתנהל מאחורי הקלעים, ובעיקר בצורה שקטה ומתוחכמת. כן אפשר לציין שבדיונים הגלויים בוועדה אדר זהבי, מנכ"ל צ'רלטון, יצא בחריפות נגד החוק. מי שירצה יוכל גם לציין את התנגדותם הנחרצת והמעט מפתיעה של חברי הליכוד למהלך, אף על פי שהוא נכלל בחוק ההסדרים שמובא מטעם הקואליציה.
אבל משהו בשקט שמאפיין את ההתנהלות של עזור כן הופר השנה. זה קרה כשהוא עלה למתקפה נגד אתר ONE שבבעלות נוני מוזס, ונגד תוכנית הספורט של אופירה אסייג, הדמות הבולטת באתר. צ'רלטון הגישה שתי תביעות דיבה על סך מיליוני שקלים נגד הגופים הללו, לאחר ש-ONE ואסייג יצאו בקמפיין שנועד למנוע מהחברה להעלות את מחירי ערוצי הספורט שלה. צ'רלטון דווקא הסכימה לשמור על מחירי הערוצים הנוכחיים שלה ללא שינוי, אך ביקשה להעלות שני ערוצי ספורט חדשים בתשלום, עניין שבינתיים לא עלה בידה.
עזור, שאימפריית התקשורת שלו כוללת גם את "מעריב", "ג'רוזלם פוסט" ושתי תחנות רדיו אזוריות חזקות (103FM ו-99FM), עלה השנה לכותרות גם בהקשר של העיתון שבו אתם קוראים. במכרז שנערך על רכישת העיתון מידי בנק לאומי הוא התמודד מול בעל הון בשם דוד דוידוביץ' ובסופו של דבר פרש מההתמחרות, לאחר שדוידוביץ' העלה את הצעתו ל-45 מיליון שקל. ייתכן שגם כאן המילה האחרונה עדיין לא נאמרה.
יונתן כיתאין