אחד השכלולים המבריקים שהכניסה הסדרה "המשרד" בז'אנר המוקומנטרי, היה "מבט שותפות הגורל": בכל פעם שהבוס חסר המודעות הביך את עצמו ואת הסובבים אותו, דמותו של העובד "השפוי", זה שאנחנו אמורים להזדהות עמו (טים בגרסה הבריטית, ג'ים בגרסה האמריקאית), מישיר מבט אל המצלמה, כאומר לצופים "אתם לא כאלה, אתם כמוני, נורמליים". בשנת 2008, בסדרה "אבי ביטר חי בסרט" - ספק ריאליטי, ספק מוקומנטרי - הצליח הזמר אבי ביטר להפוך על פיו את השכלול הזה, בקטע מופתי שלוקח פחות מ-10 שניות.
ביטר - שמעבר למוזיקה הוא גם כותב, מביים, מפיק, מככב, ובמקרים מסוימים גם התאורן, של סרטי קאלט קורעים מצחוק דווקא מפני שהם לא מתכוונים להצחיק - ניסה בסדרה להתברג בתעשייה המקומית "האיכותית", ולשם כך הוא עבר בתחנות הכרחיות, מלימודי קולנוע ועד בית ספק למשחק. אחת התחנות הייתה ספריית הווידיאו של "האוזן השלישית", שם ביטר זכה ליחס מזלזל ומתנשא מצד מוכרת שלקחה את הסיטואציה קצת יותר מדי ברצינות. בנקודה מסוימת, היא עוברת מהדלפק אל המדפים כך שגבה אל ביטר ופרצופה אל המצלמה, והיא מגלגלת עיניים כרוצה לומר "אתם, הצופים, ואני, מלגלגים על אנשים מגוחכים כמו ביטר". אבל מה שהיא לא הבינה, כמו רבים שהשתתפו בסדרה, הוא שהבדיחה היא עליה.
לאורך השנים הרבו סלבריטאים ישראלים, בהשראת האמריקאים והבריטים, לגלם את עצמם ולצחוק על עצמם. רשימה חלקית כוללת סדרות ריאליטי-מוקומנטריות ("המאסטרו" עם צביקה פיק, "מה זה השטויות האלה" עם עדי אשכנזי, "המתנחל" עם חנוך דאום, "הפוליאקובים" של משפחת פוליאקוב), וסדרות בדיוניות-לכאורה, שבהן השחקן/שחקנית מגלמים איזושהי גרסה של עצמם ("קרוב לוודאי" עם מאיר סויסה ומירי בוהדנה, "מעצר בית" עם טל פרידמן ואייל קיציס, "איש חשוב מאוד" עם יהודה לוי). לאחרונה נראה שהמגמה הזו מתחזקת עם גל סדרות מהסוג השני, כמו "מתלהבת" עם מיה דגן, "צומת מילר" עם אדיר מילר, "מסובך" עם רן שריג ו"לצבי יש בעיה" עם צביקה הדר.
חלק מהסדרות חינניות למדי, אחרות מבדרות ובלתי מזיקות, ומקצתן גם מעבירות דאחקות משעשעות על חשבון עולם הסלבס (הקוראות והקוראים מוזמנים להחליט לפי טעמם למי לשייך כל אחד מהסופרלטיבים) אבל לכולן יש מכנה משותף אחד: הן לא הולכות עד הסוף עם החשיפה האישית וההומור העצמי. רק בכאילו. בפועל, היוצרים שלהן מנסים ככל יכולתם להפוך את השחקנים לקריקטורות של עצמם, כדי שלא יהיה מקום לספק שהם לא באמת מתנהגים כך.
שריג, שאמנם לא נתן לדמותו את שמו, אך חשיפתו הגדולה ב"מחוברים" ובמקומות רבים אחרים לא מותירה מקום לספק בנוגע להשראה לסדרה, הוא זה שהתקרב הכי הרבה לרמת החשיפה הנדרשת מסדרות כאלה כדי שלא ייוותרו במשקל נוצה ויהפכו ליצירה משמעותית. אבל בסופו של דבר גם אצלו, הסדרה מציגה את האופן שבו הוא רואה את עצמו, ולא את הדרך שבה הוא באמת נראה במציאות.
ביטר, אם לחזור לדוגמה שלו, הניח את עצמו ואת חייו הפרטיים כחומר ביד היוצר (איתי שגב וערוץ ביפ). הוא נחשף מול המצלמה במלוא מבוכתו, בורותו, צרותיו הכלכליות - ואגב כך חשף דווקא את התעשייה המקומית במערומיה. צריך מידה רבה של אומץ כדי להגחיך את עצמך באמת - בלי שאיש יידע מה מזה מציאותי ומה מתוסרט - כך שתיוולד יצירה בעלת ערך אמנותי אמיתי (הקומיקאי האגדי אנדי קאופמן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, עשה בדיוק את זה).
אבל יש בישראל שתי סדרות שכן חשפו באופן נפלא את נפשם של היוצרים שלהן, בלי שהם יגלמו את עצמם או שיהיו הדמויות הראשיות: "התסריטאי" הקודרת מאוד של סייד קשוע, ו"אורי ואלה" המופתית של דינה סנדרסון. שתיהן מכניסות את הצופים אל עומק הייסורים של אמנים בתעשייה המקומית - כתיבה וטלוויזיה אצל קשוע, מוזיקה אצל סנדרסון. ודווקא אצלן, בסדרות הבדיוניות לכאורה, מתגלים הצדדים האמיתיים, הקשים, המרגשים, המצחיקים ובעיקר האנושיים מאוד של האמנים שיצרו אותם. או במילותיו של אוסקר וויילד: "תן לאדם מסיכה, והוא יגיד לך את האמת".
מיקי לוי