דקל זומן לשיחת נזיפה אצל שר הביטחון אביגדור ליברמן אחרי שמשדר במסגרת "האוניברסיטה המשודרת" בתחנה הוקדש למשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש; דקל השעה את גידי אורשר, מבקר הסרטים של התחנה, אחרי פוסט בניחוח גזעני שנכתב על ידו בפייסבוק; דקל הפסיק בהינף יד את ההתקשרות עם חן אלמליח, מגישה בגלגלצ, בשל פוסט שבו הצדיקה את דריסתו למוות של השוטר ארז לוי ז"ל באום אל חיראן.
זאת תהיה טעות להתחיל לנתח כל אחד מהאירועים הנקודתיים הללו בנפרד, כי הסוגיה שעמה מתמודד דקל - גם על רקע השינויים בנוף התקשורתי והפוליטי בישראל - היא מורכבת יותר, ונוגעת לאיזון העדין שבין פלורליזם, שחייב לאפיין שידור ציבורי, לבין פוליטיזציה שהיא האסון שמרחף מעל כל גוף שידור כזה. דקל עשה השנה מהלכים שנוגעים לכך - למשל, כששיבץ את אראל סג"ל כמגיש תוכנית יומית, ושילב את יעקב ברדוגו לצדו של ירון וילנסקי - אבל שוב, בלי להתייחס להחלטות הספציפיות, נראה שהוא עושה זאת בדרך שהיא לכל הפחות גמלונית.
בעיה נוספת שניצבת בפני דקל בהקשר הזה היא שהסוגיה, כפי שאמנם ציינו, היא עדינה, אבל כשמתמודדים עם פוליטיקאים כמו ליברמן ומירי רגב, שעדינות היא לא בדיוק מה שמאפיין אותם, יכול להיות שמולם צריך להתייצב אדם שיכול או רוצה לתת סוג של קונטרה.
בינתיים, בשבוע שעבר, הקלפים ככל הנראה נטרפו כשליברמן הודיע כי בהתאם להמלצות הוועדה שמינה, התחנה הצבאית תעבור מאחריות צה"ל לאחריות משרד הביטחון. מה תהיה המשמעות של ההחלטה, ואיך היא תשפיע על אופייה של התחנה החשובה, נדע כנראה במהלך השנה הקרובה.
יונתן כיתאין