כך פתאום, בערב אחד בחודש פברואר 2016, גילה רזי ברקאי מקריאה ב"גלובס" כי התוכנית שלו בגל"צ מקוצרת בשעה. שעה שעברה ברוח הימים ההם - וגם היום - לימני התורן אראל סג"ל. בסוף הסתדר לו לרזי, כולם התנצלו בפניו על הדרך שבה גילה על הסיפור וגם על ההחלטה עצמה - שלא יצאה לפועל. ברקאי הצליח לשמור על השעתיים היומיות שלו.
אבל כך ייעשה לעיתונאי ותיק ומוערך, שנודף ממנו ריח של "סמולני". והוא אפילו לא ידע שהוא כזה. נכון, נפלטה לו השוואה בין צער הורי מחבלים שמחכים לגופות בניהם לבין הורי חיילים שכולים, אבל ישראל של 2016 היא לא מקום לגלות בו אמפתיה לערבים. ברקאי לא התנצל על זה, אבל הבהיר: "רגשות של הורים שכולים, כאן ושם, לא ניתנים למדידה. מי שרוצה לקחת את זה למקומות אחרים, כאילו שאני משווה בין החיילים שלנו למחבלים שלהם, עושה את זה מתוך מניעים רעי לב".
פחחחח, נראה אותו מכניס את זה לטוויטר.
אנדרה טבקוף