צילום: אריק סולטן
המילים האהובות עליי בעברית אינן במרכז הבמה הלשונית, אלא קבוצה קטנה של מילים המספרות את עצמן. אין הכוונה למילות צליל כמו צפצוף וזמזום, אלא ליסוד מסתורי הטמון במילה. מילים כאלה הן 'דומייה' הקוראת להתכנסות פנימית בחסות השקט, 'עגמומי' המשרָה עצבות גם בזכות העיצור הכפול בסופה - פטנט עברי פואטי נפלא, 'חכלילי' המעלָה סומק על הלחיים, או להבדיל 'פַּלָּצוּת' המבריחה גם את השדים מרבצם.
הצג עוד
כתב ידו של רוביק רוזנטל
בקבוצה הזו בחרתי במילה 'כיסופים'. 'כיסופים' נולדה מחיוורון הבושה הטמון בשורש כס"ף, ומכאן הקשר לצבע הכסף, אבל הבושה התחלפה בערגה: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" בתהילים, "לך נכספה נפשי" בשירת יהודה הלוי, וצורת הרבים, כיסופים, המוכרת מן המאה ה-19.
כיסופים אינם געגועים, מילה המזכירה פטפוט ברווזים. געגועים הם הרצון חסר התוחלת לחזור אל מה או מי שכבר היה ולא יהיה עוד. כיסופים הם הלך הרוח המבקש לפגוש עולמות אחרים, זמנים שעוד לא הגיעו, אושר בלתי מושג. משהו במילה הזו צובע את הנפש המדברת בצבע כסף חיוור, ופותח שערים לעולם שמעבר לַקשת.