במהלך אותן עשרים שנה שבהן אני ושותפות אחרות (ושותפים אחרים!) עשינו בשפה שינוי לטובה, עשה בנימין נתניהו שינוי משלו בשפה. למרבה הצער, גם הוא מאוד הצליח. במהלך שיטתי ומתמשך, רצוף אמירות שלו ושל שותפיו, נתניהו הפך את המילה "שמאל" למילה מגונה. מ"אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", ועד "הערבים נעים בכמויות לקלפיות, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". אין יום שבו לא נאמרת אמירה מסיתה נגד השמאל.
המילה "שמאלני", מודה גם נפתלי בנט, היא הקללה הנפוצה ביותר בבתי הספר. וזמרת בעלת זכויות רבות בתרבות הישראלית כמו ירדנה ארזי, פטריוטית תומכת שלום, מודה באמת: מפחיד לקרוא לעצמך שמאלנית, כי "היום המילה 'שמאלן' זה בוגד".
כתב ידה של מרב מיכאלי
בצדק רב, מפחיד להיקרא שמאלן ובוגד. פעם אחת זה כבר הביא לרצח מנהיג השמאל הציוני, ראש הממשלה יצחק רבין. לא פלא שאפילו מנהיגי מחנה השמאל פוחדים להיקרא שמאל. מ"לקרוא למפלגת העבודה שמאל זה עוול היסטורי" של שלי יחימוביץ', ועד "אין שמאל ואין ימין" של בני גנץ. ואם המנהיגים לא מוכנים להיקרא שמאל, מה הפלא שהמצביעות והמצביעים מסרבים בסקרים להגדיר את עצמם כשמאל? אילו רק היה לי מצביע על כל מייל שקיבלתי ונפתח במילים "אני מסכים לכל הדעות שלך, אבל אני לא שמאל".
ואכן, רוב מכריע של הציבור מסכים עם עמדות השמאל. כל סקר שנוגע לנושאים עצמם מראה תמיכה בשוויון לנשים, בשוויון לקהילה הגאה, בפלורליזם דתי, בנישואים אזרחיים, בפתיחות בשבת. הציבור אימץ את הדעות של השמאל, כי זכויות האדם והאזרח שיש לנו מגיעות מהשמאל. חירות אישית, שוויון בפני החוק, חתירה לשוויון כלכלי-חברתי-אזרחי-מגדרי – כל אלה באים מהשמאל. כי קידמה ומדע ופתיחות וחופש דת וחופש מדת מגיעים מהשמאל. מהשמאל הפוליטי, התרבותי, האזרחי.
וספציפית אצלנו, מה שבנה את מדינת ישראל הוא השמאל הציוני. ציונות שראתה את היהדות לא רק כדת אלא כתרבות ולאום, כהשראה לפרוח ממנה למקומות חדשים, ולא להסתגר בתוכה לזמנים חשוכים. שמאל שהקים כאן מדינת רווחה, שהימין מחרב בעקביות וביסודיות.
שינוי בשפה מייצר גם שינוי במציאות. בעשרים שנה של דיבור בלשון נקבה, לצד לשון זכר, הבאנו גם לשיפור אדיר בנוכחות נשים בעמדות הכוח, לשיפור דרמטי במודעות לזכויות נשים ובמאבק עליהן. ובמקביל, השינוי שנתניהו עשה בשפה הביא לשלילת הלגיטימציה לא רק של מנהיגי השמאל, אלא של ציבור עצום בחברה הישראלית – השמאל הציוני.
אני גאה להיות היום חברת מפלגת העבודה, המפלגה שהובילה את המחנה הזה ואת בניית הבית הציוני שלנו. אני גאה להגיד, בגב זקוף: כן, שמאל. שמאל ציוני, שרוצה מדינה עם רוב יהודי לעם היהודי, מדינה שחותרת לשלום עם שכניה ולשוויון מלא בין כל האזרחיות והאזרחים.
כל מי שמאמין ברעיונות האלה צריך לכנות את עצמו בגאווה: שמאל. כמו שהשחורות והשחורים בארה"ב התחילו לקרוא זה לזו בכינוי שבהם הגזענים קיללו אותם, והפכו אותו למקור כוח לעצמם. בואו נשנה בחזרה את השפה, ולצד השינוי הזה, בעזרת השינוי הזה – נשנה גם את המציאות: נבנה מחדש את השמאל הציוני בישראל ונחזיר אותו להוביל.