העברית, על מלוא תפארתה, מכילה על-פי האקדמיה ללשון כ-80 אלף ערכים מילוניים, כולל מילים שאולות משפות אחרות וצירופי מילים. יש טוענים שאם נוסיף את המאובנים של השפה, כל אותם מילים, ניבים ומונחים שהיו בשימוש בימי קדם - מילה פגז - ונעלמו, תתרחב שפתנו לכדי 120 אלף מילים. לא שפה "גדולה" במיוחד ביחס לשפות אחרות, אבל כל המילים האלה ביחד מצליחות לבנות ולתאר לא רע את העולם, לדעתי.

אני מייצר אלפי מילים בשבוע, איך אבחר אחת. הרי אם המילה היא אבן הבניין של השפה - זה יהיה כמו שתבקשו ממני להראות לכם את הבניין הכי יפה בעיר ואראה לכם בלטה. זה העניין. מילה יכולה להיות יפה יותר ויכולה להיות יפה פחות - אבל מילה אחת אף פעם לא תספיק. אני יכול לטעון ואפילו להוכיח שבכלל לא קיים דבר כמו מילה אחת, כזו שעומדת לגמרי בפני עצמה: אין מילה אחת בעולם שאפשר להסביר אותה במילה אחת (לא כולל מילים נרדפות כמובן). לא משנה אם זו מילה מלטפת כמו פכפוך או גסה כמו חתחתים, היא תדרוש מילים אחרות שיתארו אותה, ואלה אותו הדבר, וכך הלאה ואחורה עד שנראה בבירור שאין דבר כזה מילה אחת, בדיוק כמו שלא יכולים להיות בעולם רק פקס אחד או כתובת מייל אחת - מה יהיה הטעם בדבר כזה? מילים צריכות להיות הרבה. וזה עוד לפני שדיברנו על ההקשר, כמובן. פכפוך של כימיקלים רעילים לנחל טבעי הוא הרבה פחות מלטף וחַתְחַתֵּי האתמול הופכים לא פעם לזיכרון מתוק.

ברור שמילה אחת יכולה לזהור מעל האחרות, למשוך אותך אליה ולגעת לך בלב. אני אוהב לילה ומחתרת וענן ותפזורת ועבר וחשמל ומחר ושבלול ורוח ושפתיים. יש מילים נהדרות; זה כמו שהולכים על חוף של אוקיינוס רחוק ומתכופפים להרים צדף אחד יפה במיוחד (אף שכולם די דומים בסוף, דווקא הוא שבה את עיניך): הצדף אף פעם לא לבד בחוף, נכון? אז ככה המילה אף פעם לא לבד בשפה. אתה לוקח איתך את הצדף הביתה, מעמיד אותו על המדף הקטן מתחת למראה באמבטיה עם צדפים ממקומות אחרים בעולם (זוכרים שהיינו תיירים?) ובכל פעם שאתה רואה אותם הם מזכירים לך את כל החופים שהייתם בהם ביחד. ככה זה מילים.

המילה שאבחר, ידעתי, צריכה להיות כמו הצדף הזה - להיות בו בזמן מיוחדת וחד פעמית, ועדיין לתאר במילה אחת את הרעיון שלא יכול להיות דבר כזה כמו מילה אחת, ושמילה צריכה את כל המילים האחרות אף שלפעמים היא יכולה יפה מאוד גם בלעדיהן.

בחרתי במילה רגע.

כתב ידו של דרור פויר

ב. רגע: משך זמן קצר אך בלתי מוגדר (וגם: פתאום). מילה עברית עתיקה ונפלאה שנשארה איתנו עוד מלפני שמדדנו את הזמן בדיוק וכך נותרה, מעורפלת. כמה זמן זה רגע? מי יודע, איפשהו בין הרף עין לחצי שעה, אם כי במקרים מסוימים אפילו קצת יותר, תלוי מי אומר, באיזו אינטונציה, תלוי מה ביקשת ומה זו הסיטואציה. הפירוש הכי יפה והכי לא נכון ששמעתי הוא שרגע זה משך הזמן שלוקח לך לומר את המילה "רגע". בעולם של הגדרות, הרגע הוא משהו שאין לו הגדרה. יחידת זמן שאין לה ערך מלבד הערך שאתה נותן לה - יחידת הזמן הזו, הרגע, הוא אולי הזמן (ואפילו המקום) היחידי שאתה יכול להיות אתה, לקחת אותה לעצמך.

הרגע מופיע לראשונה בספר שמות (ל"ג, ה’). אלוהים, שבדיוק נמאס לו לגמרי מבני ישראל, קורא למשה ואומר לו בעברית מצוחצחת: "אתם עם קשה עורף! רגע אחד אעלה בקרבך וְכִלִּיתִיךָ" - הוא אף פעם לא סימן פרק זמן אמיתי או מוגדר. למעשה, כשאני חושב על זה עכשיו, הוא בכלל לא לקוח מעולמם של בני האדם. זה פרק זמן של אלוהים ומי יודע למה הוא מתכוון, אם בכלל, כשהוא אומר "רגע אחד!" - ובגלל זה, בכל פעם שאחד מאיתנו בני האדם אומר "עוד רגע אחד!" הוא מרגיש קצת אלוהים, במובן של לקיחת שליטה על הזמן - הנה, רק אמרת "רגע" וכאילו עצרת את השעון, לקחת רגע לעצמך ועכשיו הוא שלך: מה זה רגע? אתה קובע, חביבי! ובדיוק מאותה סיבה זה יכול להיות קצת מעצבן כשאחרים אומרים לך "רגע", למה מי הם?!

ולמרות, או בגלל, שהרגע הוא לא מוגדר ולא ברור, קצר כמצמוץ עיניים או ארוך כפרק בסיטקום, אנחנו לא מפסיקים לנסות לחפש אותו, לרדוף אחריו ולאחוז בו. לכל אחד מאיתנו יש את הרגעים שלו. היפים מונחים כמו צדפים מתחת למראה כדי שתראה אותם כל בוקר, והאחרים זרוקים בכספת נעולה בארון צדדי בחדר אחורי של מחסן שדלתו רותכה באזור תעשייה שננטש אחרי דליפה גרעינית. אלה הרגעים שרודפים אחריך ומנסים לאחוז בך. גם הרגעים האלה הם אתה, וגם הם נכללים בתוך המילה ובתוכך. מה זה הבנאדם, כמה רגעים, לא יותר.

יש את הרגעים שאתה צריך. יש את הרגעים שהיו לך. ויש את הרגעים שאתה זוכר בגלל שפספסת אותם. מי לא מכיר את אלה. איזו תחושה משונה, כמו להתגעגע למקום שלא היית בו ולכל מה שיכול היה להיות ולא קרה. הרגע הוא לא רק לא מוגדר, הוא אפילו לא היה צריך להתרחש בכלל כדי להפוך לאחד מאותם רגעים שלך.

ג. אתה לא יודע מה זה רגע, אבל כל מה שקורה, קורה תמיד ברגע אחד. נכון שהכול בנוי על מה שהיה קודם, אבל מה שקורה - תמיד קורה ברגע אחד. רגע אחד זה כן, ואז רגע אחד זה לא. או להיפך. מה זה הרגע הזה וכמה קטן הוא יכול להיות? תיאורטית, יחידת הזמן הקטנה ביותר, זמן פלאנק, היא הזמן שבו לוקח לחלקיק הכי בסיסי וקל (פוטון) לעבור במהירות הגדולה ביותר (האור) ובתוך ריק (מילה נשגבת) את המרחק הקטן ביותר (שנקרא אורך פלאנק) - יחידת הזמן הזו מעולם לא נמדדה. הרגע הקצר ביותר שבכל זאת נמדד היה מיליארדית של מיליארדית השנייה. המדענים מאוד התקשו למדוד אותו, אבל על הנפשות היפות של כל אחת ואחד מאיתנו חרוטות כמה וכמה מיליארדיות של מילארדיות שנייה כאלה בדיוק. רגעים קטנטנים שכל כובד הזמן והעולם היו תלויים בהם באותו הרגע.

אם הייתי צריך לבחור מילה נרדפת לרגע משדה אחר של השפה, הייתי בוחר בפסיק. רגע הוא פסיק במשפט הגדול של הזמן. הוא לא מילה, גם לא אות, אבל הרבה פעמים הוא זה שנותן את המנגינה. ככה הרגעים, עוצרים את הזמן לרגע אחד ונותנים את המנגינה לחיים.

בואו ניזכר ברגע אחד כזה. חג שמח.