עד לפני 12 שנה כל בוקר היה נפתח במילה הזאת, בשיחת טלפון לאימא רינה. 'היי, אימא'... ופתאום אין עוד, ותחושת הריקנות גדולה. העובדה שלא אשתמש עוד במילה הזו, לא אומר אותה או אגלגל אותה על הלשון, מעמיקה את החסר ואת הגעגוע העמוק. 

כתב ידה של דלית אייזיק לויתן

זו מילה שאפשר להיאחז בה, שכשאתה אומר אותה היא כמו עוגן, מקום מבטחים. זאת למרות שהיא מכילה בתוכה את מילת התנאי 'אם', שהיא בניגוד גמור לאהבת אם שהיא ללא שום תנאים. 

זה מה שהרגשתי עם אימא שלי, וכך אני מקווה שגם הבנות שלי מרגישות כשהן קוראות לי 'אימא'.