כתב ידה של נעמה סיקולר

פעם חשבתי שניהול ובכי לא הולכים ביחד. אבל אז הבנתי שאני לא המנהלת היחידה שבוכה. אני מבינה שזה יכול לבלבל. אני מבינה שיש אנשים שחושבים שזה משדר חולשה או היסטריה. אני בטוחה שגם מנהלים גברים בוכים לפעמים, ונדמה לי שעוד יותר מזה יש מנהלים שכדאי שיבכו מדי פעם.

אבל כשאני חושבת על המילה דמעה, אני דווקא לא עצובה. כי היום כבר ברור לי שזה לא מחסום ולא חולשה. זו יכולת. יכולת לשחרר, להתמודד, לעבד, להשתפר. היום ברור לי שאפשר לבכות ולנהל, לבכות ולהוביל. זה לא באמת מבהיל. יפה ושקופה, זו בסך הכול דמעה.