כ-מי-הה. מילה שלא מתעכבים עליה באוגוסט. בקיץ יש מזגן, וארטיק קרח אדום שממלא את הגרון במתיקות. שלא משאירה מקום למחשבות על חולצות אפורות עם שרוולים אדומים.

כתב ידה של שירה קרפיק ספיר

ערגה קצת דומה לכמיהה, אבל ערגה היא מילה שמרגיזה אותי. חושפת איזה גרעין קטן של חולשה בכיינית ומתפשרת. והדבר האחרון שאפשר להגיד עליי הוא שאני חלשה, או בכיינית. מתפשרת, זה כן.

אני אוהבת את החורף. את כל מה שמתלווה אליו, את מה שמרכיב אותו לכדי השלמות הבלתי אפשרית השוצפת הזו. רק ה-כ-מי-הה קצת מבלבלת אותי, הכ-מי-הה הזו שמעקצצת, שמדגדגת, שמאיימת להציף בכל שנה מחדש כשהלילות מתחילים לנשוב במשבי רוח קרירים, שמצמררים לי את העורף וגורמים לי לחשוב על חולצות אפורות עם שרוולים אדומים, שאני כ-מ-הה שיהפכו לשרוולים עוטפים ומערסלים ואוחזים ומלטפים בצבע ובזיכרון אחרים.