הלבטים היו כל-כך קשים, עד שפעם אחת כשעמדנו במעבר החציה של דיזנגוף-ז'בוטינסקי מזיעים ועל סף ייאוש, החלטנו שפשוט נקרא לילדה שלנו בשם של הבחורה הבאה שתופיע מולנו אחרי שהרמזור יתחלף לירוק. "רמית", שהסתובבה בדיזנגוף כדי ללהק משתתפים ל"אח הגדול", הייתה מאוד נחמדה ומסבירת פנים, אבל על הרעיון לקרוא לילדתנו בשמה ויתרנו ברגע שהרמזור התחלף שוב לאדום.

ואז, בחודש הרביעי להריון בערך, מצאתי את המילה המושלמת בעברית, מילה שראויה לשמש שם לבתנו. המילה "מילה". "מילה", אמרתי לזוגתי שככול שבטנה הלכה וגדלה כך סבלנותה אליי הלכה והתקצרה, זו המילה הכי יפה בעברית. וכשעיקמה את האף, התעקשתי: "העולם נברא ב'מילה' ואנחנו הרי בוראים עולם". וכשגם זה לא הספיק, אמרתי שהמילה גם מסמלת את הברית בין אלוהים לבין העם היהודי. וחוץ מזה, תראי את מילה אמדורסקי איזו חמודה, ואת מילה קוניס איזו מוכשרת, ואת מילה ג'ובוביץ', כמה יפה.

בסוף היא נכנעה. ולאורך כל ההיריון קראנו לתינוקת מילה, ודיברנו אל מילה, ובשלב מסוים אפילו המצאנו לה שמות חיבה מטופשים כמו "מילמיל" ו"מילוש". ואז, ב-28 בנובמבר 2010, "מילה" באה לעולם. וכשפקחה את זוג עיני השקד החומות, הגדולות, היפות שלה, כמעט בלי שהיה צורך שנחליף בינינו מילה, החלטנו שנקרא לה "שקד".

כתב ידו של חן מענית